ברלין על כל המשתמע ממנה

מגדל הטלוויזיה בברלין

למרות שבאזורים מסויימים אפשר במפורש להבחין בין אוטוסטרדה מזרח גרמנית לאוטוסטרדה מערב גרמנית הנסיעה לברלין נעימה. מפליא אותי שהיום, שלושים שנה לאחר נפילת המחיצה בין מזרח למערב גרמניה, עדיין יש כזה הבדל בין האוטוסטרדות המזרח גרמניות לאוטוסטרדות המערב גרמניות.

הימים הם ימי סוף יוני 2023 ואנחנו עדיין חיים בעידן יחסית שפוי בו הממשלה הימנית החדשה בראשות הנרקיס, החזירונת, נסיך החושך וכל חבורת הזבל המשרתת אותם הם הדבר שהכי מציק לנו וכל ידיעה שמגיעה מכיוון מזרח הים התיכון קשורה אליהם בלבד ומחרידה את מנוחתנו. בשלב הזה חודש אוקטובר נראה רחוק כרחוק השמש מהירח.

אני עוברת בקרבת לייפציג ולומדת על כמה אירועים מעניינים שהתרחשו בה. הראשון שבהם הוא שבשביעי באוקטובר 1989, לרגל חגיגות הארבעים של הרפובליקה הגרמנית, גורבצ'וב, נשיא ברית המועצות, מגיע לביקור במזרח ברלין שם הוא מפציר בנשיא גרמניה המזרחית, מר הונקר, לבצע רפורמות שלטוניות באומרו "החיים מענישים את אלה שמאחרים את הרכבת". לא יודעת... אצלנו החיים דווקא הענישו את כל אלה שהגיעו בזמן לרכבת.

הארוע ההיסטורי השני קורה בתשיעי באוקטובר 1989 כששבעים אלף אזרחים אמיצים צועדים צעדה שקטה על פני מטה השטאזי בעיר לייפציג, ובגלל נחיתות מספרית של שוטרי המשטר הפאשיסטי, עובר מצעד המחאה ללא התנקלות מצד המשטרה החשאית. כמה חודשים מאוחר יותר מתפורר המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, הלא היא גרמניה המזרחית.

אינני מתרגשת באופן יוצא דופן מהמידע הזה ואינני יודעת מה אני מרגישה כלפי ברלין שרבים מבני עמי לא יכולים להיות אדישים אליה ולא מעט אחרים בוחרים לחיות בה. חלק מאותו מיעוט שבוחר לחיות בעיר הוא שושלת משפחתית זעירה - בת דודה שלי מדרגה שניה, בעלה ובנם הכמעט בן שנה. וחוץ מהם גם ידיד שנטש את ארץ הקודש וחי חיים חדשים במערב הפתוח.

תמורת חברותא, מקלחת חמה ומיטה זרה אצל שַׁי'קֶה, בת הבת דודה, אני נוטשת את נדדת ברחוב ווֹרָרלבֶּרג דָאם הצמוד למגה-סטור הוֹפנר, מרכז ריהוט עצום. אין ספק שקשה לנטוש את החברה שלי ברחוב סתמי בעיר זרה, אך אמרו לי שמשפחה זה חשוב ושצריכים לאמן את האינטראקצייה החברתית ובסופו של יום אני מחבבת מאוד את החבר ואת השושלת.

ועכשיו סיפור.

לאחר נקיון יסודי של הגוף בשצף מים חמים במקלחת של הבת דודה מדרגה שנייה, עטיית בגדים שחורים ומעיל טייסים מעור מלאכותי, ציור פס שחור על העפעפיים ומריחת שפתון כהה על השפתיים וג'ל משַטֵּחַ תלתלים, בסביבות השעה תשע אני יוצאת אל איזור הברים ומועדוני הלילה המפורסם שבעיר. שם לכל מין ונטיה יש מקום משלו. LGBQTWXYZ הכול נמצא שם. אני כבר סימנתי לעצמי את רובע וִינטֶרפֵלדפְּלָץ הידידותי וכעת אני הולכת על פי הדרך המסומנת במפה של גוגל.

המקום נקרא גֶדֶנקוּרט הִילדֶה רַאדוּש שמשמעו "מפגש הילדה ראדוש" ובו נשים, מן הסתם, מתוודאות זו אל זו. מסתבר שזה מקום שנפגשים בו רק בשעות היום כשרוצים ללמוד על חייה ופועלה של אותה הִילדה שלא הסתירה את לסביותה ואת תמיכתה בקומוניזם גם בתקופת הנאצים ונעצרה ונענשה על כך אך שרדה וספרה את סיפורה. אני לא מעוניינת כרגע בגרמנייה המתה. אני משתוקקת למישהי חיה באופן יוצא מן הכלל.

במעלה הרחוב כסאות ושולחנות על המדרכה מצביעים על מקומות מפגש נוספים. אני צועדת לעברם ומבלי לבחון לעומק את היושבים סביב, נגשת אל הבר. "קלאב סודה מיט אייס אוּנד למון," היא אומרת לברמנית מוּלטית יפיפיה שעורה בצבע מוקה וראשה מגולח למשעי. "יוּ אָר נוֹט פְרוֹם הִיר," המולטית צועקת ומשגרת לעברי גומות חן ממיסות לב. מה חבל שאיני שותה אלכוהול. אפשר להניח שתחת השפעתו הייתי מזנקת עליה וטורפת אותה בלי מלח. אך תחת השפעת הסודה המבעבעת אני רק מהנהנת ומחזירה לה חיוך סטנדרטי.

איכשהו, כמעט תמיד, בכל הברים האלה, הברמניות הן אלו שהכי מושכות אותי. אולי בגלל שהן משרתות את כולם בענייניוּת שמחולקת בדיוק חצי -חצי עם נחמדוּת. אני עוקבת אחרי המולטית ארוכת הגפיים שמלהטטת בבקבוקיה ומניעה את אגנה לקצב המוזיקה. מישהי מתישבת לצידי אך אני רק בוהה בברמנית האקזוטית. הדקות חולפות, אני לוגמת מהסודה, וכרגיל, היאוש אט-אט מתגבש אישם בתחתית. מה לי ולברמנית היפיפיה?

מגע רך של כתף אל כתף מפנה את תשומת ליבי אל האישה היושבת לידי. "או, סורי!" האישה אומרת ואני עונה "אִיטז או-קיי," ולוגמת את שארית הסודה. "מה את שותה?" הגרמניה שואלת באנגלית ללא למבטא גרמני חזק. "סודה," אני מתנצלת. "אני יכולה להזמין אותך לעוד אחת או שאת רוצה משהו קצת יותר חזק?" אני מתעמקת בפני שכנתי. באור הבר העמום היא נראית כבת חמישים ומשהו, שיערה הארוך משוך לאחור אל מעין כדור על ראשה, עישוניה רחבים ועיניה מעט מלוכסנות מעלה, אפה ישר ושפתה התחתונה מלאה משפתה העליונה. היא יפה. השכנה מטה ראשה הצידה. "כן-כן, סודה זה נהדר," אני אומרת. "את לא שותה אלכוהול," השכנה מציינת. "נכון," אני מהנהנת. הגרמניה מסמנת לברמנית ומזמינה איזשהו קוקטייל לעצמה וסודה לגיבורה (לי).

"אז את לא שותה אלכוהול כי את מוסלמית?" השכנה שואלת. "אני לא שותה אלכוהול כי שתיתי מספיק," אני עונה. "הערב או בכלל?" "בכלל." "ואת לא מוסלמית...?" "נכון. אינני מוסלמית." אז אפשר לשאול מהיכן את?" אני מתמהמהת. אף פעם אין לדעת איך יגיבו הגויים לזהותי. אני אומרת "אני מהמזרח התיכון." "את מהמזרח התיכון ואינך מוסלמית. זה אומר שאו שאת לבנונית נוצרייה או שאת ישראלית יהודייה ." הגרמניה משהה מבטה על פניי ואני מהנהנת הנהון בודד. "אני לא לבנונית נוצריה." מרשים אותי שהארופאית יודעת משהו על המזרח התיכון. "יש לך בעיה עם זה?" אני שואלת. "בכלל לא," משיבה השכנה.

מסתבר שהשכנה נולדה במרג' עיון הלבנונית והיא נוצריה אורתודוקסית. "כשהחיזבאלללה השתלטו על הכפר שלנו הייתי מביטה כל יום לכיוון מטולה ומתפללת שאלוהים יראה לי את הדרך לישראל," היא מספרת. תחושה של קרבה שוטפת אותי. הנה יושבת לידי מישהי מהשכונה, מישהי שיודעת איך מנגבים חומוס ועל איזה נהר מדובר. אחרי שבועות בין ארופאים בהירים יחסית אני מרגישה שמצאתי אחות שאיננה ישראלית, יהודיה או בת דודה מדרגה שנייה.

"איך אקרא לך?" אני שואלת את השכנה. "שרה," היא משיבה "ולך איך קוראים?" היא שואלת. "חבצלת,"אני משיבה. "מה זה?" שרה לא מבינה. אני מסבירה איך להגות את השם:"It's like 'have a salad'" הגרמניה מביטה בי מבולבלת. רק מהבעת פניה אני פורצת בצחוק. "מה?" היא שואלת שוב. "תאכלי סלט" אני מתרגמת בליווי תנועה ושרה צוחקת אתי. תמיד זה עובד. הקרח נשבר.

באחת עשרה המוזיקה מתגברת ושרה שואלת את הַב-אָ-סַאלַאד אם אני רוצה לרקוד. "כן!" אני רוצה. אנחנו קמות מכסאות הבר ופער גדול נפער בינינו. הגובה שלי הוא מאה אחוז מטר וששים ואילו גובהה של שרה, על פי כל ההערכות הוא קרוב יותר לשני מטר. "אלוהים ישמור!" אני חושבת לאצמי ונושאת מבטי אל על. "What did your parents feed you?" אני שואלת. מאי-רם שרה מביטה אלי וצוחקת "חומוס, טחינה אנד אלוט אוף סאלאד!" היא אוחזת בידי ומושכת אותי אל מרכז רחבת הריקודים.

כבר אחרי חצות ושוב אנחנו יושבות לצד הבר. השיח ביננו זורם, משעשע ומסקרן. השנאה המשותפת למצ'ואיזם המזרח תיכוני, הסלידה ממנטליות ה"של מי יותר גדול" שמאפיינת יהודים וערבים רבים מדי ובעיקר על ההשתוקקות לשקט ולחיים נורמלים "כמו בכפרים באירופה בהם אנשים חיים את אותו אורח החיים כבר אלף שנים," אני אומרת. שרה מהנהנת וטוענת טענה שמעטים מעזים לטעון. "לדעתי, יש הבדל בסיסי בין הדתות היודו-נוצריות לבין האיסלם. יהודים ונוצרים מקדשים את החיים והמוסלמים מקדשים את המוות."

"תשמעי," אני אומרת, "אני מרגישה שאני בסרט ובניגוד להב-א-סאלאד, בסרט הזה הגיבורה מעיזה לבקש." "תבקשי," שרה משיבה. אני, הגיבורה הגדולה, אומרת "אני נודדת. לא אשאר בברלין יותר משבועיים. האם תרצי לישון איתי הלילה?" "כן," שרה אומרת. "השאלה היא רק איפה," אני מפנה אליה מבט שואל. "לי יש בעל בבית..." שרה מעקמת את שפתיה. "אהה," אני מהנהנת למרות שעכשיו אני קצת פחות גיבורה אבל אחרי רגע אני בכל זאת אומרת "את מוזמנת אלי לנדדת רק דעי שאורך המיטה הוא כאורך הנהגת..." שרה צוחקת צחוק מתגלגל. "אני מאוד גמישה," היא אומרת ואנחנו עוזבות את הבר.

אי-שם לקראת הזריחה שרה הולכת לדרכה ואני ממשיכה לישון עוד כמה שעות.

מאוחר יותר אפגֹש שוב עם השושלת ומחר אלך לטייל עם ליאופולד בברלין והוא יספר לי המון דברים מאוד מעניינים על העיר. בין לבין אמצא חניון נדדות בשם "קאמפינגפלאץ קרוסינזי" ששוכן ביער אורנים על שפת אגם בדרום מזרח העיר. השהייה שם עולה כ-23 יורו ללילה והמקום מספק, מקלחות, שירותים, חנות מכולת, מכבסה, מים למלא את מיכל המים, גומות ריקון מים אפורים ואינסוף שבילים לאורך הנהר ובתוך היערות. גן עדן.

למרות שהחלפנו מספרי טלפון לא פגשתי יותר את שרה כי לשרה יש בעל שישן במיטתם המשותפת באחת משכונות ברלין ובסרט הזה כבר היינו.