דרך ליקיה חלק שני
עודכן: 12 בפבר׳
ביום המחרת, אנחנו מתעוררות מוקדם. נראה שבכל הכפר אין אף אחד חוץ מאיתנו. אנחנו אורזות את הדברים שלנו ויוצאות לעבר מקום שלפי מה שקראנו, נמצא ליד מקור מים, ושאפשר להקים שם אוהל לצד קמפינגים אחרים. למרות תפילותינו בלילה הקודם, הדרך הולכת רק בכיוון אחד – מעלה. אני נושכת את השיניים וממשיכות לטפס. הנוף יפה, אבל מי שיש לו את האנרגיה להעריך את הנוף כשכפות הרגליים שלי כואבות לי?
אין לי כוח לדבר; אין לי כוח גם לעצמי וגם לחברתי. אני רק מחפשת מישהו להאשים במכאובים הנוראיים שפקדו אותי.
שתינו הולכות בשקט, והולכות והולכות עד שאנחנו מתבלבלות. אחרי כמה חילופי דברים קרים בינינו והליכה במעגלים, אנחנו מוצאות את השביל האבוד והטיפוס לעבר מקום הקמפינג המובטח ממשיך.
פתאום, אנחנו שומעות מים זורמים. ככל שאנחנו מתקדמות, הצלילים של המים מתגברים. אנחנו מחליטות לסטות קצת מהשביל ולמצוא את מקור הרעש. כמה עשרות מטרים קדימה, אנחנו מגלות בריכה שאליה זורמים מים קפואים מצינור שיוצא מההר.
אני מורידה את הנעליים שלי ומצננת את כפות הרגליים הכואבות במים הקפואים, בעוד חברתי שוכבת על הגב ומושכת את מפרקי הירך שלה. אנחנו אוכלות אשכולית ובר בריאות, וחיוך חוזר לפנים שלנו. תקופת החסד נגמרה; אני לובשת את הגרביים שלי, קושרת את הנעליים, ואנחנו מקללות בשקט כשאנחנו שוב מעמיסות את התרמילים על הגב. בסדר, יאללה, בואי נלך.
מדי פעם, אנחנו עוצרות למנוחה ונזכרות שמעבר לסבל יש נוף והנוף אכן מרענן ומרגיע. היא אולי רגילה לנופים עצומים וללא סוף, אבל עבורי, הנוף שנפרש מתחת לרגליי הוא משהו מתוך אגדה, שאינו קשור לשורשיי ולזהותי הישראלית.
לחברתי יש אפליקציית לווין שמודיעה לנו בביטחון שהגענו ליעד. אנחנו מביטות סביב, וללא מילה כל אחת מאיתנו מבינה שאין כאן מקום קמפינג, אין מקור מים, ואין שום דבר.
השעה כבר חמש וחצי אחר הצהריים; השמש שוקעת במהירות מאחורי הר, ואני מגלה שהמים שלי אזלו. אני מתחילה לצעוק על חברתי, "מה נעשה? מה נעשה?" אחרי הכל, זו האפליקציה שלה שהביאה אותנו לכאן וכל זה באשמתה. היא לא מגיבה, מעלה את האף הקטן המושלם שלה בזלזול, וממשיכה ללכת, וכל מה שאני רואה זה את גבה הולך ומתרחק.
אין לי ברירה; אני חייבת להמשיך קדימה. אני הולכת, כואבת וצמאה, למעלה בהר נוסף שאין לו סוף, וחברתי? היא נעלמה. אז, אין לי מושג היכן אני, אין לי מים, ואני מאמינה שאני עומדת למות. "בטח מצאת לעצמך חברה," אני מקללת את עצמי. אני לגמרי שקועה בסרטי אימה מגוונים כשפתאום אני מרגישה נוכחות מאחורי הכתף השמאלית שלי. בתנועה מהירה, אני מסובבת את הראש ורואה גבר מחייך אלי עם שיניים זהובות ובידיו רובה.
לרגע אני נבהלת, אבל כמעט מיד אני מרגישה תחושת הקלה עצומה. אני בטוחה שאבי, עמציא, שלח מלאך להציל אותי, ואני יודעת שאני לא אפרד מהמלאך הזה עד שהוא יביא אותי לבטחה. בדיוק כמו אותה משפחה בגדרלר, הצייד לא מדבר מילה באנגלית, וכל מה שאני יודעת זה ש"סו" משמעותו מים, ושוב ושוב אני אומרת, "סו, סו, סו," והוא צוחק, מראה את שיניו הזהובות, מצביע לכיוון גבעת ומקנה, "כן!"
עם הצייד לצידי, אני ממשיכה בדרך, ומאחורי אחד הפיתולים, אנחנו מוצאות את חברתי יושבת על האדמה, זולגת דמעה. הקשיחות הקנדית עזבה וחזרה כל הדרך לקנדה, ורק האישה הבוכיה כאן עכשיו. "תראי מה מצאתי," אני אומרת לה, ומצביעה על הצייד. היא קמה, לוחצת את ידו, וללא מילה נוספת, היא מצטרפת אלינו.
אנחנו מחקות נהיגה ועושות רעש של מכונית, והוא מהנהן ואומר, "כן, יש מכונית." אנחנו הולכות והולכות, וכשהאור האחרון עומד להיעלם, אנחנו פתאום מגיעות למר pasture שבו יושבת אישה קטנה. הם מדברים הרבה ביניהם, וכשהשיחה מסתיימת, הם מסמנים לנו ומובילים אותנו למשאית פיקאפ ישנה ורעועה מסוג מיצובישי. מעולם לא הרגשתי כזו שמחה למראה חורבה כזו. אבל אין לי שום דבר רע לומר על המשאית.
אנחנו מעמיסות את הציוד שלנו מאחור, מתמקמות בתוך ההרוסה הישנה, ועוצרים ליד מעיין מים שממנו אנחנו שותות עד שאנחנו שבעות.
בערב, אנחנו נשארות עם הצייד והמשפחה שלו בכפר בשם היסרצ'נדר, ואנחנו אוכלות, מתקלחות, וישן במיטות בעוד הוא ומשפחתו שומרים עלינו.
Comments