דרך ליקיה - חלק שני

גדלר, אנטליה, טורקיה

ביום המחרת, אנחנו מתעוררות מוקדם. שקט סביב באופן יוצא מן הכלל ונראה שבכל הכפר הזה אין אף אחד חוץ מאיתנו. אנחנו מקפלות את האוהל, השק"ש, המזרון המתנפח ואת כל חפצינו המפוזרים על שולחנות המסעדה, מצחצחות שיניים ושוב ללא קפה או מאפה יוצאות אל המקטע השני של דרך ליקיה שעל פי מה שקראנו בספרה של קֵייט קלאו, בסופו, נמצא חניון לצד מקור מים נקיים, וששם אולי אף נפגוש מטיילים נוספים. למרות כל תפילותינו אמש, גם היום הדרך הולכת רק בכיוון אחד – מעלה. אני נושכת את שפתיי וומטפסת צעד-צעד מאחורי גבה הזקוף של הקנדית. הנוף אולי יפה, אבל למי יש כח להסתכל על הנוף כשכפות הרגליים בוערות מכאב?

אין לי כוח לדבר; אין לי כוח לא לעצמי ולא לחברתי. אני רק מחפשת את מי להאשים במכאובים הנוראיים שאני חשה בכל עצמותיי מאגן הירכיים ומטה.

שתינו שותקות ושמות רגל לפני רגל, והולכות והולכות עד שאנחנו שמות לב שכבר זמן רב לא ראינו את הסימן האדום לבן שמאפיין את הדרך. אחרי כמה חילופי דברים קרירים בינינו והליכה במעגלים אנחנו מודות בפני עצמנו שהלכנו לאיבוד. שוב אנו בודקות את האפליקציות ואת צילומי המפות ואחרי עוד כמה סיבובים באנחת רווחה גדולה מוצאות את הסימון שמוסתר בין שיח לסלע והטיפוס לעבר החניון המובטח נמשך.

פתאום, אנחנו שומעות צליל של מים זורמים. ככל שאנחנו מתקדמות, הצליל מתגבר. למרות שכבר הלכנו לאיבוד פעם אחת אנחנו מחליטות בכל זאת לסטות מהשביל ולמצוא את מקור הפכפוך. כמה עשרות מטרים קדימה, אנחנו מגלות בריכה שאליה זורמים מים קפואים מצינור שיוצא מההר. האם זה החניון? אבל לא עבר די זמן והברכה מופלאה הזאת קרובה מדי לכפר גדלר. אנחנו מסכימות שלא זה החניון ושרק ננוח כאן ואז נמשיך הלאה.

אני מורידה את הנעליים שלי ומצננת את כפות הרגליים הדואבות במים הקפואים, בעוד חברתי שוכבת על הגב ומגלגלת את אגן הירכיים שלה שמאלה וימינה. אנחנו אוכלות אשכולית וחטיף אנרגיה רב חלבונים וסוכר, והחיוך חוזר לפנינו. אך הזמן דוחק ורגע החסד נגמר; אני גורבת גרביים, נועלת את הנעליים, וכל אחת בתורה מקללת כשאנו מעמיסות את התרמילים הכבדים על גבינו. יאללה, בסדר, בואי נלך.

מנוחה קצרה על דרך ליקיה

דרך ליקיה מבט אל הנוף עוצר הנשימה

כל כמה קילומטרים אנחנו עוצרות למנוחה ובכל זאת נזכרות שמעבר לסבל יש נוף והנוף אכן מרגש ומרגיע בעת ובעונה אחת. היא אולי רגילה לנופים עצומים אינסופיים, אבל עבורי, הנוף שנפרש לרגליי הוא רקע של סיפור אגדה, שאינו קשור לשורשיי ולזהותי הישראלית.

כאמור, לקנדית יש כל מיני אפליקציות ואחרי לא מעט שעות של הליכה קשוחה אחת מהן מודיעה שהגענו ליעד. אנחנו מביטות סביב, ומיד מבינות שאין כאן שום חניון, שום מקור מים ושום נעליים.

השעה כבר חמש וחצי אחר הצהריים; השמש שוקעת במהירות מאחורי הר, ואני מגלה שהמים שלי אזלו. אני מתחילה לצעוק על חברתי, "מה נעשה? מה נעשה?" אחרי הכל, זו האפליקציה שלה שהביאה אותנו לכאן וכל זה באשמתה. היא לא מגיבה, מעלה את האף הקטן המושלם שלה בזלזול, וממשיכה ללכת, וכל מה שאני רואה זה את גבה הולך ומתרחק.

אין לי ברירה; אני חייבת להמשיך קדימה. אני הולכת, כואבת וצמאה, למעלה בהר נוסף שאין לו סוף, וחברתי? היא נעלמה. אז, אין לי מושג היכן אני, אין לי מים, ואני מאמינה שאני עומדת למות. "בטח מצאת לעצמך חברה," אני מקללת את עצמי. אני לגמרי שקועה בסרטי אימה מגוונים כשפתאום אני מרגישה נוכחות מאחורי הכתף השמאלית שלי. בתנועה מהירה, אני מסובבת את הראש ורואה גבר מחייך אלי עם שיניים זהובות ובידיו רובה.

לרגע אני נבהלת, אבל כמעט מיד אני מרגישה תחושת הקלה עצומה. אני בטוחה שאבי, עמציא, שלח מלאך להציל אותי, ואני יודעת שאני לא אפרד מהמלאך הזה עד שהוא יביא אותי לבטחה. בדיוק כמו אותה משפחה בגדרלר, הצייד לא מדבר מילה באנגלית, וכל מה שאני יודעת זה ש"סו" משמעותו מים, ושוב ושוב אני אומרת, "סו, סו, סו," והוא צוחק, מראה את שיניו הזהובות, מצביע לכיוון גבעת ומקנה, "כן!"

עם הצייד לצידי, אני ממשיכה בדרך, ומאחורי אחד הפיתולים, אנחנו מוצאות את חברתי יושבת על האדמה, זולגת דמעה. הקשיחות הקנדית עזבה וחזרה כל הדרך לקנדה, ורק האישה הבוכיה כאן עכשיו. "תראי מה מצאתי," אני אומרת לה, ומצביעה על הצייד. היא קמה, לוחצת את ידו, וללא מילה נוספת, היא מצטרפת אלינו.

אנחנו מחקות נהיגה ועושות רעש של מכונית, והוא מהנהן ואומר, "כן, יש מכונית." אנחנו הולכות והולכות, וכשהאור האחרון עומד להיעלם, אנחנו פתאום מגיעות למר pasture שבו יושבת אישה קטנה. הם מדברים הרבה ביניהם, וכשהשיחה מסתיימת, הם מסמנים לנו ומובילים אותנו למשאית פיקאפ ישנה ורעועה מסוג מיצובישי. מעולם לא הרגשתי כזו שמחה למראה חורבה כזו. אבל אין לי שום דבר רע לומר על המשאית.

אנחנו מעמיסות את הציוד שלנו מאחור, מתמקמות בתוך ההרוסה הישנה, ועוצרים ליד מעיין מים שממנו אנחנו שותות עד שאנחנו שבעות.

בערב, אנחנו נשארות עם הצייד והמשפחה שלו בכפר בשם היסרצ'נדר, ואנחנו אוכלות, מתקלחות, וישן במיטות בעוד הוא ומשפחתו שומרים עלינו.

הציד הנדיב מוביל אותי במעלה הדרך

דונה עם הציד ואחותו

הציד טוב הלב עם אחותו ואתי