הדרך חזרה היא ארוכה
עודכן: 21 בפבר׳
הרבה אני מתלוננת על חוסר הטעם המשווע של העם היושב בציון. כנראה שזה קשור (שוב!) לעניין ההשרדות. כלומר, בשביל מה להשקיע באסתטיקה אם עוד שנייה הגויים פורצים את הדלת ואנחנו קופצים מהחלון או נאזקים ונזרקים למרתף או צינוק. בקיצור המיקום של העץ או סוגו, צבעו וגודלו במרקם הנופי לרוב לא לא נכנס לרשימת ה"חובה להפנים" שלנו.
לעומת זאת, בצרפת העידון שבאסתטיקה הוא העיקרון הראשון שעל פיו חיים את החיים. כל קלוֹשָאר, (מָשהו בין בטלן, קבצן לשתיין), יודע איזה עץ חייב לעמוד לצד איזה שיח או סלע או בית. כל קלושאר יודע אילו פרחים צריכים לפרוח מתוך הכלי שעל החלון שנסגר ונפתח עם תריסים או וילון שיתאימו במרקם, חומר וצבע אל הכלי שמתוכו בוקעים הפרחים. ועוד לא ציינו שכל קלושאר מבין בדיוק מה היין המתאים לחצי הכריך שנמצא בפח האשפה שמתאים בדיוק בצבעו ובגבהו לגדר המקיפה את החצר המושלמת. כלומר, החוש המפותח הזה נמצא גם בכל מקום, זמן ומימד וגם בחומר הגנטי שממנו עשוי העם הצרפתי. עבור ישראלית כמוני זאת חוויה מעלפת.
אי אפשר שגרמניה איננה יפה ומסודרת ומדוייקת ומטופחת ולא ניתן לומר שספרד לא מעוררת התפעלות ושכפריה אינם משובבי נפש, אך כשחוצים את הגבול מכל כיוון שהוא לתוך צרפת מיד עולים לרמה אחרת של חוויית ההנאה מהיופי האינסופי שיש בפרטים הקטנים.
בדרך מג'ירונה החלטתי לעצור לחניית לילה במקום שנקרא קְלֶרמוֹנט-פֶרוֹנד, עיירה צרפתית טיפוסית השוכנת מערבית לליון. באוטוסטרדה המובילה אל העיירה זירזף הגשם ללא הפסק והשמיים היו אפורים ולא קרן שמש אחת חדרה מבין העננים, ובכל זאת הנוף הקסים אותי והרגשתי שגם ללא ההילוך הששי מרגע לרגע נדדת ואנוכי הולכות ומתחזקות.
לקראת ערב מצאתי חניון קטן בכניסה לאולם עירוני וכשהצצתי פנימה ראיתי שממש מאחורי דלתות הזכוכית מצד ימין יש שירותים. רק מי שמטייל וסוחב את ביתו על גבו מבין איזו שמחה יש במציאת שירותים נקיים בבניין מטופח. ידעתי שיש סיכוי שהכניסה לשירותים מותרת רק לחברי המועצה ולתושבי העיר אך המקום נראה די נטוש, וסיפרתי לעצמי שאני נכנסת ויוצאת לפני שמישהו מרגיש שבכלל הייתי כאן ומיד נכנסתי.
אם כבר אני בשירותים כל כך יפים ונקיים אז למה לא לשטוף את בתי השחי ואת העורף ואת הפנים. בקיצור בליתי בשירותי הבניין כעשרים דקות. רעננה וטובת לבב יצאתי מחדר השירותים וניגשתי אל דלתות הבניין. לתדהמתי גיליתי שהן נעולות ואינני יכולה לצאת משם. מעבר לזגוגית הבטתי בנדדת היתומה וכבר חישבתי שהסיכויים לישון בה הלילה שואפים לאפס. כנראה שבזמן שעפתי על השירותים מישהו בכל זאת הגיע לכאן, נעל את דלתות האולם ובזאת הסתיימה המסיבה. שוב ושוב ניערתי את הדלתות ושוב ושוב הן נשארו נעולות. וכמו שלמדנו בפרקים הקודמים... מה עושים כשנלחצים? עוצרים לרגע ונושמים.
נשמתי נשימה עמוקה והרפיתי את הטרפזים ואז ורק אז, שמעתי קולות אנושיים בוקעים מאחד החדרים. כאן נוצרה דילמה - האם להתגלות בפני הנוכחים ולהתפדח שללא רשות השתמשתי בשירותים או להסתתר ולהתפלל שהקולות העמומים מתישהו יבשילו למישהו שיפתח את הדלת. אחרי עוד מספר נשימות החלטתי להסתכן ואם, חס וחלילה, יובהל לכאן השוטר המקומי, אעשה את הצגת התיירת הזקנה האידיוטית וכך אצא מן התסבוכת.
הלכתי לאורך מסדרון חשוך עד שהגעתי לדלת שמאחוריה נשמע קול נשי מנחה "Inspirer et expirer". היתכן שמתנהל כאן שיעור יוגה צרפתי? יוגה זה טוב. דפקתי על הדלת ונהיה שקט. בעיניים פעורות חיכיתי והינה נפתחת הדלת. "יוגה!" אמרתי "סֶה טְרֶה בְּיֶין!" והשרועים על המזרונים צחקקו. נגשה אלי אישה אחת, שוב חזרה הצרפתית והסברתי את מה שהסברתי והיא הובילה אותי חזרה לדלת והראתה כיצד כשלוחצים על הכפתור הזה כאן למעלה משמאל נפתחת הדלת. תודה, מרסי, מרסי בוקו! הודיתי מעומק הלב ונכנסתי אל נדדת שלי החמה והאוהבת.
למחרת, ב-10 ביוני 2023, בסביבות 6:30 בבוקר התעוררתי לקולי קולות צרפתיים. הם לא התווכחו, חס וחלילה, הם פשוט דיברו על משהו ואת מכוניותיהם הם העמידו ממש מאחורי נדדת. זה נראה היה כאילו תוך כדי כניסתם לחניון נוצר איזה דיון וכולם פשוט עצרו את מכוניותיהם כך שנדדת לעולם לא תוכל להימלט, יצאו מהן והמשיכו את הדיון הלוהט בעמידה סביב המכוניות. ברור היה לי שהם כולם מדברים על נדדת ועל החוצפה של כל המטיילים האלה שבכול מקום חניה מעמידים את הרכב הגדול שלהם, בלי לשאול, בלי לקבל רשות ומצפים שכולם יסבירו להם פנים. הבעייה הייתה ששלפוחית השתן הודיעה חד משמעית שאי אפשר להחזיק עוד רגע אחד את המים הצהובים בפנים.
מה עושים? נושמים. אחרי מספר נשימות כשבכול שאיפה השלפוחית כמעט מזליפה, פתחתי את דלת הנדדת וכארבעה עשר זוגות עיניים בדממה הופנו אלי. "בונז'ור, בונז'ור," חצי חייכתי לעברם ועשיתי תנועות מתנצלות בשפת הידיים. הייתי בטוחה שראש העיר או סגנו מיד יצעדו לעברי וישאו נאום על אי חוקיות החניה ושיש לשלם קנס בגובה 20, 50 או 100 יורו. אבל הצרפתים התרגלו מהר לנוכחותי ואמרו "בונז'ור" ו"אוֹלָלָה" ו"דֶה פְּלָסֶה לֶה ווּאָטוּר...". כן, כן מיד נזיז את המכוניות ותוך דקות התפנתה הדרך ליציאה. הבעיה הייתה שאחרי שחשבתי עליהם כאלה מחשבות רעות לא העזתי לבקש גם להזיז את המכוניות וגם להשתמש שוב בשירותים המבריקים, אז את השלפוחית המלאה הכנסתי למכונית וטסתי אל תחנת הדלק הקרובה שלשמחתי חיכתה ממש מעבר לפינה.
זהו. עכשיו, מרוקנת משתן ומצויידת במזון, מי שתייה ודלק אני נוהגת עשר שעות עד שאגיע לגבול גרמניה.
אוטוסטרדת A36 שבמהלך הדרך הופכת לA35 היא יפיפיה אך כבר היה לי ביטחון עצמי מספיק כדי לרדת מהכביש הראשי ונהוג דרך כל העיירות והכפרים שהמהירות המותרת בהם היא בין 50 קמ"ש ל-30 קמ"ש. אין בעיה. הכול בסדר וכפי שכבר אמרנו כשהגוף בתנועה המטוטלת מוחזקת במקום מאוזן והתחושה בגוף ובנשמה מצויינת.
לאחר יום אתמול בו הגשם טפטף ללא הפסקה והשמש הסתתרה היום הזה התגלה כיום מושלם. השמים היו כחולים השדות רבצו בכל הגוונים שבין ירוק לצהוב, ההרים ממזרח מיערים ומלאים בנחלים, מעיינות ושלוגיות. לא הייתה ברירה אלא לפצוח בשירה.
Comments