הכתיבה
Write... Edit... Rewrite... Edit... Write... Edit... Rewrite... Edit... Write... Edit... Rewrite... Edit... Write...
את היומן הזה אני כותבת באיחור של שנה. כלומר בשביעי למאי 2024 אני כותבת על התרחשויות מאי 2023. וזה לא פשוט. כל יום אני בתקיפות דורשת לכתוב, בבקשה, את יומן המסע שלך אם לא אכפת לך. ויום-יום אני דוחה את הכתיבה ושואלת את עצמי את מי זה מעניין בכלל. אז יש במסע לאחור הזה משהו מסקרן מפני שצריך להיזכר בכל מיני פרטים שמזמן כבר אופסנו - באיזו חניון חניתי בדרך מצרפת לגרמניה? האם את הדרך מקלרמונט-פרנד לגבול צרפת-גרמניה עשיתי ביום או ביומיים? מה ראיתי בדרך? איך הרגשתי? את מי פגשתי? האם היתה משמעות לפגישות, למראות, לריחות, למזג האוויר? והשאלה האחת שנמצאת לעולם במנהרת הזמן, אם בפיתחה הרחוק או ממש כאן קרוב היא תמיד, מי אני?
כבר אמרנו שמטרת המסע היא לצאת לטיול חובק הגדרה עצמית עולמית ונראה שההגדרה נוצרת מהמימשק בינך לבין החוויה הקיומית שלך בתפאורות המשתנות דרכם את עוברת. כאן את עוצרת לצד אגם שטוח כמו מראה, ושם את עוצרת בסופרמרקט מקומי שבו אפשר לקנות קרואסון ספוג חמאה מתוקה שממש אסור לנו לאכול אבל קוס אומו על העולם אנחנו עכשיו ממשות את החלום ושילך הכולסטרול לעזה. אז איך את מרגישה ליד האגם הפוטוגני? כמו מיליון דולר או כמו מצב הרוח השפוף שאתו התעוררת הבוקר? האם מה שאת מרגישה זה מה שאת מרגישה או שזה מה שאת מספרת לעצמך שכדאי שתרגישי כשבריזה קרירה נושקת לפני המים וחולפת בשערך? אין לי מושג. מה שכן, הקרואסון טעים-טעים.
אני לא אוהבת לכתוב. אני כותבת כי אחרי שאני כותבת אני מרגישה שעשיתי משהו וכל הכבוד לי. אבל ברגיל רק המחשבה על פרישת הדף הדיגיטלי והצורך לבחור במילת הפתיחה הנכונה שואבים ממני אנרגיה שגם ככה אין לי יותר מדי ממנה. אבל חייבים. אמרו לי שזה משהו שאני יודעת לעשות, הלכתוב הזה, אז אני חייבת לכתוב. וגם אמרו שהכתיבה, אולי, מרפאה, שהכתיבה אולי היא אמצעי לפרום את הקשרים בבטן התחתונה לפני שנוצרים סימפטומים. בבדיקת אולטרה סאונד נמצא שהכבד לא מוגדל. תהליך הפראקואי באונה הימנית בגודל כ-1 ס"מ. המנג'יומה אולי. דרכי המרה אינן מורחבות. כיס המרה בעל דופן תקין ללא עדות לאבנים, ללא סימני דלקת. בלבלב ללא ממצא מוקדי גס. ברטרופריונאום לא הודגמו לימפות מוגדלות. טחול מרקם אחיד, כליה ימנית בגודל תקין. פרנכימה שמורה. לא הודגמה הרחבה של מערכת מאספת. לא הודגמו תהליכים. לא הודגמו אבנים. כנ"ל כליה שמאלית.ללא ממצא פתולוגי באיזור האדרנלים. שלפוחית השתן בקיבולת רגילה, דפנותיה חלקים. לסיכום: כמתואר. בקיצור, הקשרים, ככל הנראה, נפרמים ואין ממצאים פתולוגיים.
מה גילית עד עכשיו? 1. שאני עושה דברים גם כשאני מפחדת מהם נורא. ושכשאני מפחדת נורא קודם כל אני מנסה לא להרגיש שאני מפחדת נורא. 2. שאני לומדת וכשאני לומדת אני יכולה להשתנות. אז אני שמה לב שאני מנסה בכל הכוח לא לפחד ואז אני שומעת את הקול של שלומית מצווה: תפחדי. אז במקום לנסות לא להרגיש את הפחד בכל מיני אמצעים משוכללים, אני מפחדת. רועדת מפחד ונכנסת אל המקום שהכי מפחיד אותי ברגע הזה.
מה עוד גילית? שאני לא מתה על אנשים וזה לא משנה אם הם ישראלים, גרמנים, דנים או צרפתים. זאת אומרת, אני כן שמחה לחייך למישהו את החיוך הכי יפה שלי כדי לקבל, תשובה או עזרה אבל אני לא רוצה שהוא יחשוב שמעכשיו אנחנו ביחד לנצח. ובחניונים אני מחפשת את המקום הרחוק ביותר ממרכז העניינים. בעיקר איפה שיש הכי פחות ילדים ובני נוער. אני מעדיפה להיות שכנה של זקנים עם כלבים מאשר של זוגות צעירים לפני או אחרי תהליך הרבייה. זה לא שלזקנים אין חיי מין. חס וחלילה. אלא שאצל הזקנים הלהתמזמז או הלהכין קפה משובח בבוקר הם בעלי אותה החשיבות ולכן ליד זקנים עם כלב או שניים הכול יותר שקט.
במסגרת הגילוי העצמי הבנתי שאני שונאת, אבל ממש שונאת את הכרך. מאז המצאתה, העיר היא מעוזם של עלובי החיים. נכון, קופנהגן (ביומן הזה טרם הגעתי לעיר הבירה של דנמרק, אבל לא לדאוג תכף אגיע) באמת יפיפיה והאסתטיקה שלה כמעט הופכת אותה לחלק מהטבע. אך גם בה יש מתים מהלכים. אמנם כאלה שמקבלים קצבה יפה מהמדינה אבל עלובים. לא יודעת, ביערות, בשדות, בדרכים, בין העצים, השיחים הפרחים ובעלי החיים אין כזאת עליבות ואני, אני אוהבת לא לראות או להריח את הגועל של הנפש האנושית.
הכי גיליתי כמה שאני אוהבת מיטות. מסוימות. לא רכות וישנות. חדשות ובעלות מזרונים קשים. כמו זו שיש לי בנדדת. מהרגע שאני מתעוררת אני מחכה לרגע שאחזור למיטתי הנהדרת. הכי אני אוהבת את הרגע הזה כשנכנסים למיטה, כשנגמר היום והגוף מאוזן והידיים אוחזות בספר ואותו משפט נקרא שוב ושוב והעפעפיים נשארים מוגפים כל פעם לזמן ממושך יותר עד שהיד נשלחת אל מפסק מנורת הלילה וחושך וסיבוב אל הצד השמאלי ודחיסת פינת הכרית אל השקע שבין הכתף לעורף ואנחה ארוכה ועד היקיצה הבאה אני איננה.
אז מה גיליתי? שהכי אני אוהבת לא להיות.
את אוהבת לישון, זה לא אומר שאת אוהבת לא להיות. אבל נראה שאת צובעת את זכרונות המסע שהיה במצב הרוח העכשווי בארץ הקודש: עגמומי עד דכאוני, מזנטרופי ואובדני. יאללה שיחלוף כבר הגל