המבורג
עודכן: 3 במרץ
שמעתי שיש איזו תחרות סמויה בין ברלין להמבורג - מי מהן יותר קוּלית. ברלין עמוסה בניינים כבדים ותיירים וחומה מנופצת וגרפיטי ואילו דרך המבורג זורם נהר האֶלבֶּה שנראה יותר כמו ים ובו שוכן אחד מנמלי אירופה הגדולים - נמל המבורג. נהר האלבה מגיע מההרים הגבוהים שבצפון צ'כיה ואגב, אחד מיובליו, נהר ההָאבֶל, שמתחיל ברובע ספנדאוּ שבמערב ברלין, מתאחד עימו ויחד איתו נשפך אל הים הצפוני. כמות אוניות המסע, היקף הפעילות בנמל שבנוי מעשרות איים המכותרים במאות אלפי מנופים, משום מה, מעוררים בי התרגשות גדולה יותר מברלין על כל ההיסטוריה והרובעים העליזים שלה.
בבוקר ה-3.7.2023 בצער קל אני נגשת אל משרד חניון הנדדות ומסדירה את התשלום. השעה כעת תשע בבוקר ועלי לפנות את מקום החנייה עד לשעה שתים עשרה. אני חוזרת לנדדת מכינה ארוחת בוקר - גרנולה, חלב שקדים וקפה, מסדרת המיטה, שוטפת כלים, אורזת את כל החפצים אל תוך מגרות וארונות שנסגרים היטב, מתנתקת מרשת החשמל ומתחברת אל הסוללות הפרטיות, ממלאת את מיכל המים הטריים, מרוקנת את מיכל המים האפורים, מורידה וקושרת את הגג המתרומם, מגלגלת את יריעת הצל, סוגרת את מיכל הגז, בודקת את רשימת "הדברים שצריך לבדוק לפני שעוזבים חניון" בפעם המאה, חוגרת את עצמי ויוצאת לדרך.
אינני זוכרת מדוע ולמה אך אני מחליטה להשאיר את נדדת בחניון תחנת הרכבת ולסוע להפרד מברלין ברכבת. אני מחנה את המכונית ונכנסת לתחנת ברלין - גרוּנבָּאוּ.
על קירותיה מוצגת תערוכת תצלומים מאיזשהו ארוע שהתקיים, כנראה, בשנות השלושים של המאה הקודמת.
אני עוברת מתמונה לתמונה ומתרשמת מהעם הגרמני של ערב מלחמת העולם השנייה. רוב הצילומים בשחור לבן הם סטנדרטיים - אחד של מכובדי העיר, נציגי הממשלה ובעלי חברת הרכבת עומדים על הרציף בפנים זועפים, אחר של המוזמנים עומדים על הרציף בפנים זועפים. אני תוהה איזה ריח ריחף שם באוויר עם כל המעשנים בבגדי הצמר שלהם שרק אלוהים יודע כיצד ואיך ואם בכלל כובסו.
לפתע תופסת אותי תמונה ומושכת אותי אליה. מעניין שדווקא כאן מישהו ערך את התמונה והוסיף לשחור לבן כמה הדגשי צבע. תחילה כל מה שאני רואה הוא אוסף של עוד פרצופים רעים שאף אחד מהם לא מחייך וחלקם עומד עם הגב למצלמה. אבל אז אני שמה לב לזוג שעומד בגבו למצלמה בצידה השמאלי של התמונה. שני בני הזוג לובשים מדים והגבר, משום מה, אוחז בערפה של האישה באופן מעורר דאגה. בראשי מתרוצצת שאלה - מדוע לתלות תמונה כזאת בפרהסיה? דקות ארוכות אני בוהה בתמונה.
הרכבת מגיעה ונדמה לי שאני נוסעת להיפרד מלאופולד, מהשושלת הצעירה ומברלין עצמה.
כמה שעות מאוחר יותר, חזרה במכונית, אני מניחה את הטלפון בתושבת ומקישה נתונים אל תוך אפליקציית הנדידה. על המסך מופיעה העיר המבורג ועליה בלוני חנייה בגוונים שונים. אני מקישה על בלון אחד שעל פי המקרא זהו חניון נדדות רשמי. כבר שלוש אחר הצהריים. הביקורות על המקום בגרמנית ואני מתעצלת לתרגם ולקרוא. אני אומרת לגוגל מָפְּס לקחת אותי הישר לחניון פִינקֶנרָיְיקֶר הַאוּפטדֵיך בחוצות המבורג.
בין חמש לשש אני מגיעה למקום. כבר בשער הלב שלי צונח כמה קומות מטה. ברוב מקומות החנייה עומדים קרוואנים או מעין בתים מוזנחים על גלגלים שהם כלל לא נדדות מפונפנות השייכות לתושבי הערים היוצאים לנפוש בסופ"ש. זהו מקום מושבם הדי קבוע של אנשים קשיי יום שידם אינה משגת מגורי קבע ובמילים אחרות זאת אוכלוסייה ענייה שלרוב כדאי להישמר מפניה. הדבר השני שמטריד אותי הוא שמתוך צריף רעוע בוקעות צעקות גבריות ואני מזהה מיד את ניגון השיכרות הגרמני שלהן.
אני יושבת בנדדת וחוככת בדעתי - להישאר או להתחיל לחפש מקום אחר? מרחוק אני שומעת קולות של ילדים וכמה שניות מאוחר יותר מופיעה על כביש החניון ילדה כבת תשע על אופניים ירוקים. היא רוכבת בעמידה, רכונה קדימה ומסובבת את הפדלים הכי מהר שאפשר. היא לבושה שמלה קיצית דקה, נטולת שרוולים שמתנפנפת מאחוריה. היא חולפת על פני נדדת לכיוון הצריף ותוך כדי השלכת האופניים קופצת מהם ורצה לתוכו. קולה הדק מתערבב בקולות הגברים ולרגע הם משתתקים. נשמע כאילו היא שאלה שאלה ועכשיו חושבים. עוברת חצי שנייה של שקט ומיד אחריה בליל קולות גבריים עזים והיא בורחת מהצריף, מזנקת על האופניים ושוב חולפת על פניי לכיוון השני. הפעם אני רואה את החבורות הטבועות בזרועותיה. מישהו טלטל את הילדה הזאת ואני מקווה שהסיפור שלה מתחיל ונגמר בטלטול.
אני תוהה אם יש קשר בין הילדה הזאת לזוג בתמונה שראיתי מוקדם יותר בתחנת הרכבת. גל של חוסר אונים ופחד מציף אותי והנה צועד לקראתי אחד הגרמנים מהצריף ואומר שאני יכולה לחנות שם ומצביע אל עבר מקום חניה פנוי. זהו. החמצתי את חלון הבריחה וממושמעת אני מחנה את נדדת במקום שלה. האיש הולך אחרינו וכשאני יוצאת מהמכונית הוא אומר "איינֶה יורו פור טואלט, איינה יורו פור אלקטריציטט פור יֵדֶה שטוּנדֶה...." ואיכשהו אני מבינה שמשלמים רק במטבעות. אלוהים ישמור, מאיפה אביא כל כך הרבה מטבעות? הוא מצווה עליי "קוֹם! קום!" ומוביל אותי אל מבנה נוסף שם בפנים חמוצים הוא פורט את השטר שאני מגישה לו.
במהירות אני חוזרת לנדדת. באמצעות המטבעות אני שוב מתחברת לרשת החשמל ומחליטה להסתכן, להשאיר את המכונית בחניון וללכת לטייל ברגל. אני יוצאת מהחניון ופונה שמאלה ומיד נכנסת לשדרת עצים. השדרה מובילה לבית קברות. אני מחליטה להיכנס אליו. איזה הבדל בין בתי הקברות הגרמניים לבתי הקברות בארץ. קודם כל ברוב בתי הקברות האירופיים יש קברים בני מאה, מאתיים שנים ואף עתיקים יותר. מעבר לכך המרווחים גדולים. לא צריך להיזהר מדריכה לא מכבדת על קבר או התקלות בו. בין הקברים פרושים כרי דשא וערוגות פרחים. בניגוד גמור לחניון מגורי החיים, כאן, אצל המתים, הכל מטופח ונקי-נקי.
שקט. אני בטוחה שמלבדי אין איש בבית הקברות. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי. אני מחליטה להקליט אותן. אולי אפרסם אותם בפוסט בפייס. אני מוציאה את הטלפון מהפאוץ' ובעברית רמה מקליטה את רצף התודעה. לפתע אני מגיעה אל רחבת ישיבה בה לצד חומת אבן ממוקמים ספסלים. זה, כנראה, מקום ההזכרות במתים וההתעמקות בחיים. לפתע, באמצע משפט, אני שמה לב שאינני לבד. שתי נשים כבנות שלושים מביטות בי משועשעות. אני מכחכחת ואומרת "הלו," והן עונות "הלו." לאחת מהן שיער קצר בלונדיני שמסורק לאחור ולשניה שיער כהה שמצומת להמון צמות שמתחילות בקרקפת ונשמטות על כתפיה.
הבלונדינית שואלת "וֵיישֶה שְפּרָחֶה הַסְט דוּ גֶשְפּרוּחֶן?" עוברות שנייה או שתיים עד שאני מוצאת את קולי ומסבירה שאינני דוברת גרמנית. "What language were you talking?" היא שואלת. "הִיבְּרוּ," אני עונה. " או יו אר פרום איסראל..." הבלונדינית מחייכת ומגניבה מבט אל חברתה. אני רוצה לשבת ביניהן, שכל אחת מהן תחבק אותי מהצד שלה ואז למות בשקט. אי שם במעמקי נפשי תחושת בדידות חולפת לה.
הבלונדינית, שהיא מעט קטנה יותר מבעלת הצמות, היא המוחצנת מביניהן ויתכן שהיא זו שיודעת אנגלית טוב יותר. אך זו עם הצמות הדקות יפה עד כאב. נוצרת דממה והבלונדינית עושה סימן לבוא לשבת לידן. אני נעתרת. היא שואלת מדוע אני מדברת עם עצמי ואני מראה את הטלפון ומסבירה שאני מקליטה הגיגים הקשורים למסעי ולארץ מוצאי. "אוֹ, יָה-יָה," הן שתיהן מהנהנות ואני אומרת "וֶרִי קוֹמפְּלִיקֵיטֶד," והן ממשיכות להנהן. כהרגלי אני מצליחה להצחיק ולשעשע ולהוכיח שאני אשת העולם הגדול בנדדת שלי והשיחה הולכת ומתחממת.
הייתי יכולה להשאר שם איתן כל הלילה אך מתחיל להחשיך ואינני רוצה להסתובב בחניון בחושך. הן מסבירות כיצד להגיע אליו בדרך הקצרה ביותר, אני נפרדת מהן וממהרת אל נדדת שממתינה לי בשקט. בתוך נדדת אני בודקת את כל המנעולים ומחממת מים לפסטה וכוס תה. עכשיו אשב ואצייר את הילדה ואת האופניים.
Comments