וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
עודכן: 12 בפבר׳
בבוקר השכם הוגשה לנו ארוחת בוקר מדהימה והמארחים הבוגרים עמדו מהצד והנהנו בזמן שאנחנו בבושת פנים אכלנו. צום רמאדן. איום ונורא. מפאת הנימוס אסור לסרב. נגמרה ארוחת הבוקר והוחלט שתמורת תשלום הציד יסיע אותנו אל העיר קֶמֶר שממנה נמשיך לצעוד.
הקנדית ישבה מלפנים ואני במושב האחורי וככול שהתמשכה הנסיעה חשתי שכול חלום ההליכה מתפוגג והינה אנחנו עושות את כל הדרך בטרנטה.
בקמר הקנדית שמה את תרמילה על הגב והחלה ללכת ממני. כשקראתי לה היא לא ענתה ושוב רק ראיתי את גבה ההולך ומתרחק ממני. המרחק ביננו גדל והמוזכרת לעיל הובילה אל כביש מהיר שעל פי השלטים הסתבר שהוא מוביל אל עיירת קיט בשם טֶקִירוֹבָה.
עם מקלות הליכה, כמו אידיוטית, צעדתי על כביש בינעירוני שחור משחור. החמה קפחה על ראשי, האספלט שרף רגליי, הייתי לפיד ובערתי מכעס והחלום היה לגהינום. קיללתי את הקנדית הרבה.
באחד הצמתים, אי-שם בין קמר לטקירובה, צימקתי את המרחק ביני לבין בת המהגרים הנורדים והודעתי שאני, בנחרצות, לא ממשיכה הלאה. אפילו לא חצי צעד. עכשיו אני מזמינה מונית וזהו. לא סיימתי את המשפט וַתַּעַל מונית במעלה הדרך ותעצור לאלתר. איך אבא שלי, הממזר הזה, כל הזמן שומר עלי? הטלנו את התרמילים, היא את שנים עשר הקילו שלה ואני את השלושה עשר שלי לתוך תא המטען ושותקות התישבנו, כל אחת עם מקלות הליכה שלה בין רגליה, במושב האחורי של המונית הממוזגת.
הנסיעה מנקודת שוּמקוֹם עד למרכז עיר הקיט ארכה כרבע שעה וכל הדרך רק חישבתי כיצד רבע השעה הממוזגת הזו הייתה מִתּרגמת לשִברי הליכה, מכת חום ומוות וודאי. לא הצלחתי להבין איך הסכמתי לכל הדבר הזה. ושוב התגנבה לליבי הרגשת החולשה שמתוכה אני נגררת אחרי החלטות של אנשים אחרים ובמיוחד כשם גבוהים, בלונדיניים וילידי מדינות צפוניות מפותחות. אז מה אם אני מטר שישים? זה ממש לא אומר שאני צריכה להסכים. זהו אני איתה גמרתי וכשנגיע למקום בו נוכל לשבת ולדבר אודיע לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאנחנו את דרכנו המשותפת סיימנו!
מצד שני, ידעתי שלא התכוננתי טוב מספיק לדרך. הייתי צריכה להביא איתי את הספר של קֵייט קְלוֹ ולקרוא אותו שוב ושוב כדי לדעת בדיוק איך נשארים על דרך ליקיה גם אם צריך להגיע אליה אליה מכפר הִיסֶרצָ'נדִיר. "אני רעבה," אמרתי לקנדית. היא הנידה בראשה "גם אני." ליד מסעדת דונר פיצה קבב "אסיה" עצרה המונית. שלמנו, אספנו תרמילינו ונכנסנו אל מרפסת רחבת הידיים של המסעדה המקומית.
לא ארחיב בנושא השיחות והדיונים שנערכו בעקבות כל שהתרחש עד הלום. רק אומר שמילים נאמרו ודמעות נשפכו ואז, ורק אז, נוצרה החברוּת. הוחלט לשכור חדר במלון ספא לֶה מָרְדֶן בעיירת טקירובה ולנוח יומיים.
Comments