מקטע נדדת ראשון: ארלנגן - פרייבורג (411 ק"מ)
עודכן: 7 במרץ
לפני שהתישבתי בנדדת היו לי שני סיפורים. האחד קשור לכסף והשני קשור, הפלא ופלא, לנפש. בעניין הכסף, כמו כל יהודי טוב, רצה יעקב מזומנים. אמרתי "אין בעיה" ופניתי אל הבנקט המקומי בסניף דויטשה בנק שלידו עמדנו.
בחשבון שלי יש מלא כסף שרק מחכה להימשך לטובת הנדדת, אך מול מכשיר האֵיי.טי.אם. הגרמני כשאני לוחצת על הלחצנים אני מקבלת הודעת סירוב בצבע אדום. יעקב אומר שאין ברירה צריך לברר. איך מבררים? מתקשרים לסניף בבינימינה. אז זהו, שרק לנסות ליצור קשר עם הבנק ולקבל מאדם חי בשפה נורמאלית תשובה קוהרנטית זה בלתי אפשרי.
באתר הבנק היפה נאמר לי שניתן לפנות אל הבנק דרך הוואטסאפ. אני כותבת הודעה מפורטת על ככה וזה ואיזה בּוֹט מיד משיב לי בשורה של אפשרויות שאף אחת מהן לא עונה על צרכיי בשום צורה ודרך. חוזרת לאתר ורואה שיש מספר טלפון לשוהים בחו"ל. מספר חינמי אתם אומרים לעצמכם. איזה חינמי ואיזה סנדלים. אני נאלצת לכתוב אי-מייל ואז מחכה יומיים לתשובה. התשובה כתובה בשפה בנקאית שאינני מבינה.
יעקב אומר "מה הבעיה? תעברי מסניף לסניף, תשתמשי בכל כרטיסי האשראי שלך וביומיים את מביאה לי את כל המזומן." אני לחוצה כי עוד שבוע ויום אני כבר צריכה להיות איפושהו אז אני אומרת "בסדר!" ומבלה יומיים שלימים בריצה מבנקט לבנקט תוך שימוש בכל שלושת כרטיסי האשראי שלי שבסופו של דבר מניבים רק סכום שאינו מכסה אלא שמינית ממחיר המכונית.
אני אומרת ליעקב שאי אפשר ככה, ייקח שנה לשלם את הכול במזומן ואני כבר מדמיינת איך אני מאחרת לפגישה בדרום מזרח ספרד, שאליה תכף נגיע, בשבוע הבא. בסוף יעקב נעתר לבקשתי לבצע העברה בנקאית ונותן לי פרטי שלושה חשבונות בנק שמספר כל אחד מהם ארוך כאורך הגלות עם איזה שלושים ושניים אפסים וכל פעם שאני כותבת את אחד המספרים אני טועה בספירת האפסים. בא לי להתאבד. בסוף, בעזרת אבי שבשמים, ההעברות מתבצעות ואני הופכת לבעלת נדדת גאה. הידד.
עכשיו, למה אני לחוצה להגיע לספרד? או, זוכרים שדיברנו על הגוף ועל הפחד שהוא אנרגיה שזורמת בגוף וכל הסיפור הזה? אם כן, הגישה הזו, עד כמה שאני מבינה, היא גישה נאו-בודהיסטית. על פי פילוסופיה זו שורש האגו והסמְסַרָה (הסמסרה היא המחזוריות בה הנשמה לכודה בגלגל החיים) הוא הפחד. אצל רובנו פחד זה מנהל את חיינו או, יותר נכון, הפחד מהפחד הזה מנהל את חיינו. הוא זה שגורם לרעש הבלתי נגמר בראשנו, הוא זה שגורם לצורך להתנועע ולעסוק לא משנה במה העיקר להיות עסוקים במשהו ולהימנע מלפחד ועוד ועוד.
לפני הרבה שנים ישראלי צעיר, יפה וחכם הבין את העניין הזה ויצא לחקור את ההתנהגות האנושית וליתר דיוק את מה שמנהל את ההתנהגות האנושית בנסיונו למצוא את הנוסחה שתשחרר אותו עצמו (אני מנחשת) משלטון החרדה ותאפשר לו לממש את הפוטנציאל האמתי שלו. האיש למד, התנסה, קרא וכתב עד שפיתח שיטה. הוא יישם אותה על עצמו וראה שאכן חייו מתקדמים לכיוון הרצוי ולכן החליט ללמד עוד אנשים את השיטה וכך הפכה השיטה לשיטת גרינברג.
מתישהו גם אני נפגשתי עם השיטה הזו. הפגישה הייתה מטלטלת. במהלך כשעה נגעו ידיים בכאביי ושוחרר סבל רגשי ופיזי שכלל לא ידעתי או הבנתי ששוכן בי. כשנסגרה דלת הקליניקה מאוחריי הרגשתי כפי שמעולם לא הרגשתי. היו בי קלילות ורעד ואהבה וחמלה לאחרים ובעיקר חמלה ראשונית לעצמי. זה לא דבר של מה בכך. ביום ההוא החלטתי לצלול לעומק השיטה, להבין אותה, לעסוק בה ולהיעזר בה בכל דרך אפשרית. וכך היה.
בשנים שעברו מאז אותה פגישה עם השיטה ולמרות שנעזרתי בה כדי להתניע את המסע הנוכחי, במהלך הזמן התרחקתי ממנה ואף התהוותה בי לא מעט ביקורת כלפיה. מעבר לכך למדתי שאין רק שיטה אחת מסויימת שיכולה להועיל ולסייע. ישנם גורמים רבים התורמים לקבעון, לקפאון, לשינוי ולהתפתחות האדם ולכל אחד מאיתנו יש את הקצב, את האופן ואת האמצעים המתאימים לו. אך עתה, בעודי מתרוצצת מבנקט לבנקט וכותבת מיליון אפסים, נודע לי שמתקיימת סדנא מתקדמת בהנחיית המאסטר עצמו בשיטה הנ"ל במזרח ספרד.
בכל מקרה, בגלל הפחד הכביר שהשתולל בי לרגל הנסיעה הראשונה בחיי ברחבי יבשת זרה, שוכנעתי להשתתף בסדנא שמתחילה ממש בעוד חמישה ימים והיא במרחק של כ-1900 ק"מ מארלנגן, מקום מושבי הנוכחי.
הווייז אומרת "או-קיי, הִיר וִוי גוֹ" ומתחיל המסע הגדול. המנטרה היא "חושבים רק על הדבר הבא הקרוב ביותר, רק עליו ולא על שום דבר אחר!" ווייז אומרת לפנות לימין בעוד 300 מטרים. 200 מטרים לפני הפנייה המיוחלת הראש כבר נדד למחוזות רחוקים - האם לקחתי את הכביסה שתליתי באמבטיה? האם קניתי ביצים? יש לחם? ירקות? והוֹפּ! פספסת את הפניה, וֵוייז מנגנת את ניגון השגיאה והלב שלך בתחתונים.
בסופו של דבר אני מצליחה להעביר הילוכים מראשון עד שישי והמכונית משייטת לה אל כביש A6 שהוא גם A5 (אין הסברים ברשת) שיוביל אותנו בסופו של דבר אל פרָייבּורג אִם בְּרֵיסגָאוּ, עיירת נופש קטנה השוכנת על גבול גרמניה וצרפת. על ההָייוֵויי אפשר לנשום ואי אז אחרי כשעתיים, השלפוחית מאותתת, הקיבה קצת מקרקרת וחייבים לעצור. אני שמה לב שכל כמה קילומטרים לצד הדרך, על שלטים גדולים, מצויירים סכין ומזלג, לוגו של תחנות דלק ויש אף ציור של מיטה . נופל האסימון. אני מבינה שאלה תחנות התרעננות לנהגות ולנהגים העייפים. אני מאותתת ימינה ומורידה הילוך.
השירותים הציבוריים הגרמנים הם משהו שאינו ניתן בכלל להבנה. לפני השימוש האסלה נשטפת ואחריו גם כן. אין אפילו רמז לריח של שתן או צואה. הכיורים מבריקים, הכול עובד ללא מגע, יש סבון ומים חמים ומכונת ייבוש מתפקדת. אין דברים כאלה. מחוץ לשירותים יש חנות נוחות ומסעדה ושולחנות פיקניק. מדינה שלימה חיה ונושמת לה ליד ההָייוֵויי. והיא לא היחידה. כל עשר-עשרים קילומטרים יש מדינה עצמאית כזו שרק מחכה לנו. אני כבר אומרת לעצמי שהיה והרע מכול יתרחש, אעבור לחיות בשירותים הציבוריים הגרמניים שלצד הדרך.
בסביבות השעה שש בערב אני מגיעה לחניון בפרָייבּורג אִם בּרֵיסגָאוּ. שכחתי לספר שבעודי בארלנגן נודע לי שיש אפליקציות מיוחדות לבעלי נדדות. באפליקציות אלה אפשר למצוא מידע עדכני בכל הנוגע לצרכי הנדדת ובעליה - מיקום של חניוני יום וחניוני לילה, מחירים, מה יש בכל חניון, חוות דעת, מיקום של מכבסות ועוד. אם כן, לפני צאתי לדרך ביררתי לגבי אחד מחניוני הלילה בעיירה הנ"ל. עתה עמדתי בכניסה אליו.
מרוב התרגשות ופחד החל גופי, פשוטו כמשמעו, לשקשק. האם צריך להירשם? היכן מעמידים את נדדת? איך מתחברים לחשמל? את מי שואלים? נצמדתי לצד הדרך, כיביתי מנוע ואט-אט עשיתי דרכי ממרומי מושב הנהג אל הכביש. אחרי כל כך הרבה שעות נהיגה בקושי הצלחתי ללכת ולחץ הדם ירד למינוס משהו. הייתי צריכה להשען על המכונית כדי לא ליפול לארץ. ושוב חזרנו אל הנשימות. כמה דקות מאוחר יותר הבטתי סביב.
לא רחוק ממני עמדו כמה נדדות שכבר התמקמו יפה, פתחו סככה, פרשו מחצלת, הניחו עליה שולחן וכסאות ובני הזוג והכלב עוד שנייה יושבים לסעוד את ארוחת הערב. נגשתי אליהם וללא סיבה התחלתי לצחוק ומיד גם הם צחקו. שאלתי את שאלותיי ובאנגלית מגוּרמֶנֶת הבעל הסביר הכול, הציע לפתוח את שרשרת הברזל בכניסה לחניון והצביע למקום טוב בו נראה לו שאפשר להחנות את נדדת. "שם," הוא אמר והצביע אל עבר בנין די גדול "נמצא המשרד."
הכול הסתדר מצויין. שילמתי את שהיה עלי לשלם, התקלחתי מקלחת חמה בבניין המשרד שהוא גם משרד הבריכה העירונית, חזרתי לנדדת, הכנתי ארוחת ערב משיבת נפש, אכלתי, צחצחתי שיניים ונשכבתי על מיטתי הצנועה. גג הנדדת היה מורם ודרך הרשת ראיתי ירח וכוכב וינשוף נשף וישנתי.
Comments