מקטע נדדת רביעי: גִ'רוֹנָה - אָלקָלָה דֶה לָה חוֹבָדָה (568 ק"מ)

בחצי היום מתחיל השלב השלישי והאחרון של המסע אל אָלקַלָה דּה לָה חוֹבַדָה היכן שבאחד ביוני נפתחת סדנת התנועה לעוצמה שעל פי כל התחזיות תשפר לאין ערוך את חיי. היום הזה יפה, נדדת דוהרת דרומה ואני שוכחת את הטפות "אֶה בֶּה צִיגֶלֶה-מֶה צריך מוסך" וכולי וכולי של הקדוש מג'ירונה, והנה עוד מעט אני כבר בוולנסיה. למעט רכס הרים מזרחי שיחד איתי שר "ההרים הגבוהים יותר לה, לה, לה, לה, לה, להההה" הנוף מאוד ישראלי ואני מרגישה פה בבית. הצמחייה היא ים תיכונית, השמש נוטה כהלכה והצחיחות צחיחה.

בוָולנסייה אני עוברת סידרה של מֶחְלְפֵי ספגטי מרשימים, לא מתבלבלת, מחשבת מרחקים, פונה בהתפצלות וזורמת עם התנועה אל היעד הבא עד שבבת אחת, ללא כל אזהרה, נגמרת האוטוסטרדה. בדומה לארוע הגופה והטרקטור שם, בווילפראנש סור סאונה, שבמזרח צרפת, גם כאן הכבישים הולכים ונעשים צרים יותר ויותר. רק שהפעם במקום לרדת לנהר נדדת עם הכביש מתפתלת אל ראש ההר.

תוך כדי ניווט אני נזכרת שלא קניתי מים מינרלים ושיש לי מעט מאוד לחם ועד כמה שזכור לי ירקות, בכלל, אין. שלא לדבר על ביצים שבלעדיהן אין חיים. טוב, אני אומרת לעצמי, כשאגיע לכפר אקפוץ למכולת ואקנה את מה שצריך.

עוד אני מהרהרת ובא רכב ממול. מה עושים אתן שואלות? נצמדים לצלע ההר, עוצרים, עוצמים עיניים ומחכים. כששב השקט נפקחות העיניים, נראה שאיכשהו, המכונית שבאה ממול, עברה, התפוגגה לה, אולי נפלה לתהום, אני לא יודעת ולא שואלת.

הדרך לאלקלה דה לה חובדה

הכפר יושב על פסגה. מלבד רעש המנוע של נדדת שקט הס. כל כך שקט שציוץ הציפורים מחריש אוזניים. ואין שום צליל אחר מלבדו. נחתתי בכפר נטוש. הבתים הדוממים צמודים זה לזה, מחזיקים ידיים. חלקם לוחשים "יא, תראו מי בא?" הדרך המרוצפת מפולסת למופת וגם היא שותקת, לא מגלה. אני מבינה שאת נדדת יש להחנות מאחור. במקום שלא יחריד את שלוות הכפר.

אני מוצאת לי מקום, מחנה את המכונית ויוצאת לטיול רגלי. אחפש מכולת ואקנה את המצרכים החסרים. סובבת אני במדרכות הכפר ואין סופר, אין מכולת ואף דוכן תוצרת מקומית אין. גוגל מסביר שהמכולת הקרובה ביותר נמצאת במרחק הר ושני עמקים באחד הכפרים השכנים. השעה כעת שמונה וחצי בלילה ונראה שבלית ברירה,היום אסתדר עם מה שיש.

מקום החנייה מושלם. מאחורַי בתי הכפר הדוממים ומולי השמש שוקעת אל אופק הררי. אני מגוללת את הסוכך שיוצר מעין מרפסת, פותחת את הדלתות האחוריות של המכונית ונשכבת על המיטה. אם מקודם חשבתי שציוץ הציפורים היה מוגזם הרי שעתה, עם שקיעת החמה, המקהלה התישבה על נופי כל העצים המקיפים את נדדת והיא פשוט מצייצת את עצמה לדעת. אני שוכבת ומקשיבה. היום יום שישי. מחר שבת.

בדיוק כמו ערב שבת בוקר שבת נפתח בשירת המקהלה העליזה. לא יודעת אם מישהו כאן מכיר את החוויה הזאת, אך ברגע הזה הרגשתי שהציפורים ואני לבד בעולם. ראש ההר אפוף ערפל, השמש טרם הפציעה, לא רואים ממטר. זה זמן טוב לחפש מקום לחרבן אי מאחורי עץ או סלע. לא לדאוג יש כף חפירה ולא נשארת שום עדות בשטח.

קפה חם ופרוסת לחם בדבש ואני יוצאת לטיול סובב אָלקַלָה דּה לָה חוֹבַדָה. בקיץ שעבר השתוללה כאן שריפה איומה ואותותיה ניכרים בנוף המפויח שמעורבבים בו ירוק טרי של צמחייה מתחדשת וסגול ולבן וורוד של תפרחת ההר. מימין גדר מקיפה בית קברות ואני מציצה במציבות. המבנה המשפחתי נשאר אצל המתים ולכל משפחה יש את החלקה שלה. ויש שם דורי דורות של זקנים וטף. ונקי. נקי מאוד בית הקברות. השמש מפציעה ממזרח וקרניה מסרקות את הערפל. הבה נעצום עיניים וננשום אוויר שקט, ונקבל את שבת המלכה אל ליבנו הפתוח לרווחה.