מקטע נדדת שלישי: ווילפראנש - ג'ירונה (574 ק"מ)
עודכן: 15 בפבר׳
ב-29 במאי, לאחר שינה מרעננת, אני מתעוררת בחדר מלון בליון, מתמתחת ומריצה בזכרוני את כל סרט האתמול. הרגשת סיפוק עצמי מציפה אותי. אם עברתי את זה נראה שיש בכוחי להתמודד עם כל מה שיונח לפתחי. ברגע הזה אינני מתארת לעצמי עד כמה תעמוד תובנה זו למבחן.
מלאה בארוחת בוקר קונטיננטלית ואנרגיות טובות, אני עושה צ'ק אאוט, מעמיסה את התרמיל על גבי ועושה דרכי אל נדדת החונה בחניון המלון. השעה עתה שמונה וחצי, אם אצא כעת אגיע לג'ירונה הספרדית בסביבות ארבע אחר הצהריים. יפה.
אני מתישבת מאחורי ההגה, דוחפת המפתח לסוויץ', מסובבת, קליק-קליק, ו... כלום. חוזרת על אותה הפעולה כמה פעמים ובפעם הרביעית אני שמה לב שבורר האורות מכוון לאורות החנייה. במילים אחרות, אתמול, אחרי כול הפסטיבל בקָנַאל, שכחתי לכבות את אורות החנייה שכנראה, מה פתאום "כנראה", שבוודאוּת דלקו כול הלילה וגמרו את הבטרייה.
אני חוזרת למלון. קודם כול שואלת אם אוכל ללון במלון לילה נוסף. אומרים לי "כן, אבל זה יעלה כפול." "למה?" "כי זה walk-in. כי את כאן ברִסֶפְּשֶן." כלומר, אם הייתי יוצאת ממתחם המלון ומזמינה את החדר און-ליין זה היה עולה חצי מהמחיר. טוב, אלה החיים. השאלה הבאה היא האם יש כאן במלון איזה איש טכני שיש לו כבלי התנעה ושאולי יוכל לעזור לי. "רק רגע, אני מבררת," אומרת פקידת הקבלה הנחמדה. כעבור כשעה מגיע איש בעל מראה מזרח תיכוני מובהק ושואל מה הבעיה. לאחר הסבר קצר הוא נעלם לעוד חצי שעה וממבואת הקבלה אני רואה אותו מחנה פז'ו ליד נדדת ויוצא ממנה עם כבל אדום וכבל שחור. אני ניגשת אליו.
מרימים מכסה מנוע. שעה ארוכה אנו מביטים בקרביים של נדדת עד שהוא פוסק "אין בטרייה!" ומפנה אלי מבט "אז איפה הבטרייה?" אין לנו מושג. שנינו מתחילים לזחול סביב המכונית. במהלך הזחילה מופיע בחור שראה אותנו ממרפסת חדרו במלון ואנו הרי יודעים שהומוספיאנס מהמין הזכרי אינם יכולים לעמוד בפני אתגר טכנולוגי ואף הוא מצטרף אל החיפוש וכששלושתינו לא מצליחים לפענח את חידת המצבר אני מבינה שכנראה אצטרך, שוב, להתקשר ליעקב.
"מה קרה? לאן הכנסת את האוטו עכשיו?" הוא שואל. בבושת פנים אני אומרת "שכחתי לכבות את אורות החנייה ונגמרה הבטרייה." "נו?" תוהה יעקב "מה הבעיה? שמישהו יביא כבלים ותניעו את האוטו!" הוא מטיח בי. "יעקב," אני אומרת ולא מצליחה להגיד את המילים. "מה? דברי. מה הבעיה?" בשקט אני אומרת "אנחנו לא מוצאים את הבטרייה." "מה? אתם לא מוצאים את הבטרייה? תסתכלי בגוגל!" איזו סתומה! איך לא חשבתי על זה בעצמי? אני מסיימת את השיחה. כמה דקות מאוחר יותר, בעזרת אלוהי האינטרנט, אנחנו מוצאים את הבטריה. אז למי שלא יודע הבטריה של פיאט דוקטו נמצאת מתחת לכסא הנהג. יותר נכון, מתחת למכסה פח מוברג שנמצא מתחת לשטיח של הרגליים של הנהג או הנהגת.
אממה, כשסוף כל סוף נמצאת הבטרייה, ההוא מהתחזוקה של המלון, שאגב, משפחתו במקור מאלג'יריה, נקרא בדחיפות לאיזה אירוע אחר, והאורח שהוא, מסתבר, טורקי מתפוגג, ואני נשארת עם נדדת הכבויה לחלוטין.
שוב אני מתקשרת ליעקב. "עכשיו אני באמצע ליון בצרפת ועכשיו אני צריכה שתפעיל את הביטוח שישלחו לכאן מישהו שיניע את הרכב!" אני מתנפלת עליו "כי כול הסיפור הזה כבר הגיע לי עד כאן!" "טוב, בסדר! מה את צועקת?" יעקוב מתגונן ומיד אני מצטערת. השעה כבר עשר ואני עושה חשבון שאם המכונאי מגיע תוך שעה אגיע לג'ירונה לא לפני שמונה בערב. אני מחליטה שיש לי יום שלם סְפֵּיר ושכדאי להישאר עוד לילה בליון ולצאת לכיוון ספרד מחר בבוקר.
לקראת אחת עשרה מגיע גרר מטעם חברת הביטוח ולאחר כמה נסיונות כושלים הטכנאי הצעיר מצליח להניע את הרכב. הוא אומר שהבטרייה שלי ישנה, לא שווה כלום ושאם יש לי תוכניות לנסוע לאנשהו אסור בשום פנים ואופן לכבות את המנוע ובהזדמנות הראשונה חובה לרכוש בטרייה חדשה. או קיי. והנה, ברגע נוצרת מציאות חדשה וכול תוכניות הלינה בליון מושלכות לפח. מנוע נדדת עובד בחניון ואני רצה להודיע לפקידת הקבלה המאוד נחמדה שבפעם השלישית התוכנית שלי משתנה. הלילה, מָאלֶרֶזְמוֹן, לא אישן במלון.
בסביבות תשע בלילה אני נכנסת בשערי ג'ירונה שבצפון מזרח ספרד ושואלת את עצמי איפה לעזאזל אני מוצאת בטרייה?! ביום הזה למדתי שתמיד טוב יותר להגיע למקום חדש באור יום. להלן הסרטון שמספר את סיפור היום הזה.
האמת שלמרות כול מה שהתרחש (וזה כולל גם את אובדן ההילוך השישי, כנראה כתוצאה מהכמעט נפילה לתעלה) אני ישנה טוב בלילה והשכם בבוקר אני ניגשת אל משרדי ה"קונססיון" שביניהם ישנו גם מוסך קוּאָדִיס אַנְדְרֵאוּ מפונפן. לא. המילה "מפונפן" לא מתקרבת למילת התואר המתאימה למוסך הזה. אני מעולם לא ראיתי מוסך שכזה. זה בכלל לא מוסך, זה חדר ניתוח.
אני שואלת איפה ה"דִירֶקטוֹר מֶקָנִיקוֹ" שלמיטב הבנתי בספרדית זה "המנהל המכונאי" ומפנים אותי אל אחד מהתאים השקופים המקיפים את רחבת המוסך. אני מסבירה וכבר במשפט השני האיש נראה מעט חסר סבלנות. כשאני מספרת לו שההילוך השישי לא נתפס וקופץ ממישלבו הוא אומר "נוֹ, נוֹ, נוֹ!" בשביל לתקן את תיבת ההילוכים תצטרכי להשאיר את האוטו כאן חודשיים, צריך להזמין חלקים, זה רכב ישן ואת רואה את כל הנדדות האלה?" והוא מצביע אל החניון, היכן שנדדת שלי חונה, ובפעם הראשונה אני שמה לב שלצדדיי שורה ארוכה של נדדות משוכללות שאת כולן צריך לתקן לקראת עונת התיירות המתרגשת על אירופה. "את רואה אותן? את כולן אני צריך לתקן לפני האחד ביולי. אז את האוטו שלך תוכלי לקבל, אולי, באמצע יולי."
אני יודעת שאני יכולה לנהוג על נדדת ללא ההילוך השישי זה רק יעלה לי ביותר דלק אז ללא קמצוץ בושה אני מתחננת שרק יחליף לי את הבטריה ושיותר לא אטריד אותו לעולם. להפתעתי המוחלטת הוא מסכים. כמה זה יעלה? הרבה. אין בעיה. אפשר לשלם באשראי? אפשר. "תני לי את המפתחות וחזרי לכאן בסביבות שתים עשרה בצהריים," הוא אומר ביובש ואני מפילה את המפתח בידו המושטת.
באחת עשרה נגמרת לי הסבלנות ואני חוזרת למוסך. אני רואה את נדדת בחוץ. היתכן שנגמר הטיפול? אני נכנסת למוסך ואכן פרנצ'סקו המכונאי המנהל הקדוש, מאשר שהטיפול הסתיים בהצלחה והרינו בעלות בטריה חדשה, חזקה ויקרה. יפה אפשר לצאת לדרך. "לא כל כך מהר," פרנצ'סקו מיד מצנן את התלהבותי. "המנוע נשמע לא טוב, תקשיבי," הוא מטה את אוזנו להימהום. "את שומעת? זה עולה ויורד," והוא ממחיש עם היד. "וגם," הוא מוסיף "הוא לא נראה טוב בכלל. מה זה כל פיח השמן השרוף שמכסה את המנוע?" הוא מביט בי במבט שאינו משתמע לשני פנים. "מאיפה לי לדעת?" אני חושבת לעצמי והלב כבר טובע אי שם בתחתית הבטן. פרנצ'סקו מסכם "איננו יודעים מה מקור הזיהום, המוזיקה של המנוע לא טובה וכדאי מאוד לבקר במוסך לפני היציאה לכיוון ולנסיה."
לזכותו יאמר שהוא התקשר אל כל המוסכים האמינים בג'ירונה וכמובן שאף אחד לפני הוָקָאסְיוֹנֶס לא יכול לקבל את נדדת לטיפול מעכשיו לעכשיו. אני מודה לאיש הנפלא ואומרת שיהיה מה שיהיה, אקח את הסיכון ונקווה לטוב.
Comments