מקטע נדדת שני: פרָייבּוּרג - וִוילפְרָאנְש (406 ק"מ)
Updated: Apr 25
ָ
ה-28 במאי, בדיוק כמו בקרים רבים אחרים, נפתח בזריחת החמה ובציוץ ציפורים. רק אני ידעתי שהייתה זו יקיצתי הראשונה בבטן נדדת ושהייתה זו יקיצה מתוקה מדבש. לאחר ארוחת הבוקר וקיפול כל מה שמתקפל וקשירת כול מה שנקשר והורדת הגג המתרומם וניתוק נדדת ממקור החשמל וכולי וכולי, יצאנו לדרך בתחושת סיפוק ובצפייה לקראת הבאות - עוד מעבר רגוע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת ובין שתי הנקודות שפע של נופים ואסטטיקה מן האגדות.
את הווייז אני מנחה להסיעני דרך הכבישים המישניים וכך עוברת בין הכפרים העומדים על מקומם ללא רודף, ללא איום, ללא פחד, ללא חירום. התודעה משתוממת לנוכח השלווה השוכנת בכול. מקסימום איזו פרה גועה או צלצול פעמון כנסייה מפירים לרגע את שכבת צמר הגפן שעוטפת את המציאות.
בשלב כלשהו, כדי לחסוך בזמן, אני חוזרת אל האוטוסטרדה וכצפוי האווירה הפסטוראלית משתנה. לא רק משאיות ומכוניות שועטות קדימה מכול צדדיי , גם עננים משחירים את האופק וזרזיפים הופכים לגשם כבד.
כבר הזכרתי את האפליקציה למציאת מקומות חנייה לנדדות ורציתי רק לומר שהדרך בה אני נוסעת היא, למעשה הדרך אל אחד החניונים שבאיזור העיר ליון השוכנת במזרח צרפת לא רחוק מהרי האלפים הצרפתיים. הנוף כאן מטריף את החושים והגשם שנחת עלינו נעלם כלעומת שבא ושוב נוצץ הירוק וכפר משתלב בדיוק קוסמי במעלה הר ונדדת מתמלאת בשמות תואר שמתאימים לאחד מחבלי הארץ היפים בתבל. אל תוך שמחתי נמהל מתח לקראת החניון הבא - האם היה עליי לשלם מראש? האם לא אורשה לחנות ללא תשלום מראש? האם יהיה בכלל מקום? ואם כן, האם יהיו שם כולם משפחות אבא-אמא, ילדים זבי חוטם וכלבים נבחנים?
בסביבות חמש אחר הצהריים אני מגיעה לחניון. שער הכניסה נעול ובסביבתי אין איש שנראה כמו נציג רשמי. רק תיירים אנגלים וגרמנים בכל גווני הלוֹבְּסטֶר גוררים רגליים מכופכפים משכונות הנדדות השונות אל החורשה ואל שפת האגם וחזרה. בצד שער הכניסה אני מזהה מכונה שעליה מדבקה בצורת כרטיס אשראי ולחצנים. אני נגשת אליה, מנסה להבין את ההוראות ואת החיצים הצרפתיים ולא מבינה, אבל אור ירוק מהבהב בפי המכונה ובחשדנות מוחלטת אני דוחפת את כרטיס האשראי לפתחו. הודעה אלקטרונית פורצת מהמכשיר. למרות עברי המעט צרפתי, אני לא מבינה את המילים. אני לוחצת את ספרות הקוד הקדוש ושוב מופיעה הודעה אלקטרונית והמכונה מקיאה את הכרטיס. השער נשאר נעול.
מאחורי נדדת כבר עומדות שתי נדדות נוספות ולמרות שנהגיהן לא מצפצפים ניכר שהם מאוד לא מרוצים מנדדת שלי שחוסמת את כניסתם למתחם. אני עושה תנועות, עולה למכונית ומזיזה אותה הצידה. מכשיר הטלפון נשלף ואפליקציית החניונים נפתחת. ליד אחד החניונים יש תצלום - נהר ולידו עצים המשתקפים במימיו השטוחים ומעל העצים שמים כחולים. מתחת לתמונה כתוב: "מקומות חניה מוצלים, שטוחים ומישוריים לאורך הנהר, ממש על קו המים, ללא הפרעות, נגישות לכול סוגי הרכבים." מממממ.... נראה מקום אידאלי. על המפה אני רואה שכל מה שמפריד ביני לבין אותם מקומות חניה הוא נהר הסָאוֹן. אבל כדי להגיע אליהם עליי לנסוע עד הגשר שנמצא בכפר מסיוּ, לחצות את הנהר, לעבור דרך כפר נוסף ולכוון את נדדת חזרה לגדת הנהר המערבית.
השעה כבר חמש ושלושים, השמש מסנוורת ואני מגיעה אל כפר קוּאַנסִייֶה. גברת ווייז מבקשת בעוד 300 מטר, בככר, לצאת ביציאה השלישית לרוּ לָה סָלֶה וכך אני נוהגת. רוּ לה סלה הופך, תראו דבר כזה, לרוּ זֶ'רוּסָלֶם ובעוד 200 מטרים עלי לפנות שמאלה לרוּ ללא שם. בשלב מוקדם רוּ ללא שם הופך לדרך עפר ואחרי עוד פניה שמאלה הוא הופך לשביל טרקטורים ברוחב מטר וחצי בקושי. נו? אני שואלת, הגענו? וגברת ווייז אומרת להמשיך עוד קצת. נדדת משקשקת מהחתחתים ומיותר לציין שגם אני לא ממש רגועה. מצד אחד של הדרך שדה חיטה שטרם נקצרה ומצד שני עצים, אלו הנשקפים מהנהר. עוברת מחשבה "להסתובב?" אך ברור שאין שום אפשרות להסתובב והנסיעה היא או קדימה או אחורה.
לפתע במרחק של כעשרים מטרים צפונה, בין עץ תרזה לעץ אֶדֶר גדול, רֶנוֹ בצבע כחול מטאלי חונה. אנחת רווחה נפלטת מפי, אך כשנדדת מתקרבת אני רואה שהמכונית חבוטה למדי, מאובקת ודלת הנהג, משום מה, פתוחה. ההקלה הרגעית מתחלפת בחשדנות. אני מְאִיטה, נשנענת קדימה כדי להיטיב לראות ואז אני רואה את זה. על האדמה לצד המכונית מוטלת גופה. כלומר, מוטל גבר שמוט גפיים, חצי ערום, שלעניות דעתי, מת.
כף הרגל הימנית נוחתת על הברקס, כף הרגל השמאלית על הקלאץ', אני אוחזת בידית ההילוכים ודוחקת אותה לרברס, משחררת קלאץ' וברקס ומעיפה את המכונית לאחור. העניין הוא שהדרך עדיין אותה דרך ושנדדת רחבה מדי ותוך שניות אני סוטה לשדה השיבולים הגבוהים. בולמת, מכניסה לראשון, יוצאת מהשדה, מתישרת ושוב רברס ובעזרת שתי מראות הצד מכוונת את המכונית לאחור כמה שיותר מהר. פתאום נדדת פוצחת בצפצופים כמו הצפצופים של המשאיות - פיפ, פיפ, פיפ, פיפ! אני מתעלמת ונוסעת עוד מטר אחורה ונדדת ממש צורחת פיפ, פיפ, פיפ בכול הכוח. "או," אני אומרת בקול "כאן אני יכולה להסתובב." אני עוצרת את המכונית, מכניסה לראשון ולוחצת על דוושת הגז. הטורים עולים יפה אבל נדדת על מקומה עומדת. הלב צונח לתחתונים ובבת אחת ברור לי שאני בצרות. "יוסטון, וִוי הֵב אֵיי פְּרובְּלֶם..." אני אומרת ופותחת את דלת הנדדת.
מיד אני רואה שנדדת נחה על גחונה וששני הגלגלים האחוריים באוויר ומעל תעלת מים. מחד אני יודעת שאין שום דרך שאני מוציאה אותה מכאן ללא גרר, מאידך אינני בטוחה שבעוד דקות ספורות לא תופיעה גופה שתתבע את עלבונה.
מה עושים? קודם כול מצלמים את הקטסטרופה ואז מתקשרים ליעקב.
"אם את מתקשרת עכשיו זה סימן לא טוב," הוא אומר עוד לפני שפציתי פי. "נכון," אני מודה. "תגיד? יש מצב להזמין גרר?" אני שואלת. "איפה את?" הוא שואל. "אין לי מושג," אני מסתכלת סביב. "אז איך את רוצה שנזמין גרר?" יעקב תוהה. "רגע," אני מסתכלת בגוגל מפות ומחפשת את הנקודה הכחולה שהיא אני. "אני נמצאת על גדות נהר סָאוֹן בערך שני קילומטר מקוּאַנסִייֶה לֶה טֶנָס..." יעקב צועק "מה זה? איפה זה בכלל? באיזה ארץ את נמצאת?" "בצרפת, ליד נהר והאוטו עם שני גלגלים אחוריים בתעלה." "תקשיבי," יעקב אומר לאט "את הולכת עכשיו אל הכפר הזה, קוֹנצי לה טֶנִיס, דופקת על הדלת של לא משנה מי ומבקשת שמישהו יבוא עם טרקטור להוציא את האוטו מהתעלה, הבנת?" "אבל יעקב, אמרת שיש ביטוח ושבביטוח יש גרר לכול אירופה!" עכשיו מתחילה ההתיפחוּת. יעקב אומר "בטח יש גרר אבל הוא יבוא אולי מחר בערב וחוץ מזה מחר יש חג וכול אירופה סגורה. אז אולי תצאי משם רק בעוד שלוש ימים. אני אומר לך, לכי תמצאי מישהו עם טרקטור, תשלמי לו שני יורו ושיוציא אותך מהתעלה. יאללה ביי." ויעקב מסיים את השיחה.
כמעט שש השמש עוד מעט צונחת אל מתחת לקו האופק ואני מתחילה לרוץ את הדרך חזרה לכפר. תוך כדי ריצה אני מנסה להיזכר בצרפתית שפעם, בתחילת שנות השבעים, קצת דיברתי.
"excusez-moi monsieur, je conduire ici et ma voiture est tombre dans la canale. Avez - vous un machine, un tractor qui peut me tire du canale?"
אני רצה ומשננת, משננת ורצה ולפתע ניצבת בשער הבית הראשון בכפר. דפיקות ומשיכות בחבל הפעמון אינן מניבות דבר ואני כבר רצה אל החווה הבאה. שוב אין מענה. אני עומדת רגע ומנסה לראות אם יש מישהו חי במקום הזה ושומעת איזה רחש מהכיוון ההוא. אני רצה לשם. מאחורי הפינה מתהווה משתלה שבה, כנראה, נמצאים רוב בני הכפר. עוד מימי הצעידה בטורקיה למדתי שיש לבחור מטרה ולהפנות עיניים מחייכות אל עיניה וכך, לרוב, מתקבלת התגובה הרצויה והעזרה. בחרתי באיש צעיר בעל שפם, הפניתי אליו את פרצופי הידידותי ביותר וחייכתי עמוק לתוך עיניו. "אֶקסקוּזֶה מוּאָה מוֹנסְייה, פּטֶטְרֶה אָבֶה ווּ אַן טרקטור?" אני שואלת אותו והוא כך מושך בשפמו ומרים גבות. אני עושה איזו תנועה קטנה של האישה שאין לה מושג מה קורה איתה והוא מצחקק ובצרפתית שוטפת מסביר כיצד להגיע אל האיכר שבטוח יש לו טרקטור.
בהתאם להוראות המשופם אני לוקחת ימינה ושוב ימינה ומגיעה לשער עץ גבוה. לאחר נקישות והפסקה ונקישות נוספות והפסקה וממש על סף התיאשות אני שומעת מרחוק צעדים חורקים של מגף בחצץ. ללא נשימה אני ממתינה והינה נפתח השער מעט. מתוך החריץ ניבטות עיניים תכולות השקועות בתוך פנים חרושות קמטים. "בון ז'ור מיסייה, בון ז'ור!" אני מנסה להשקיט את קולי עד כמה שאפשר. "אבה - ווּ, פּטֶטְרֶה אן טרקטור?" האיש מקמט מצחו ואני מחפשת את צילומי נדדת בתעלה. "מון ווּאָטוּר..." אני מראה לו את הצילום במסך הטלפון "אֶה טוֹמבֶּה דָאן לָה קָאנָאל אֶה זֶ'ה בֶּזוּאַן דֶה טרקטוּר פּוּר לָה סוֹרטִי אוֹ דֶאוֹר...". במשך כמה רגעים הוא בוהה במסך ואז הוא אומר "אוֹ לָה לָה!" אני מהנהנת במרץ ואומרת "וִוי, וִוי! אוֹ לָה לָה גדול!" אני מכווצת כתפיים בתנועה שאומרת "מה לעשות שאני כזאת מטומטמת?" והזקן פותח את השער. כן, יש לו טרקטור הוא רק צריך לסיים למיין ארגז גזרים, אני מוזמנת לעזור, ואז הוא יביא את הטרקטור. השמש אט-אט עושה דרכה מטה, השמיים צבועים כתום, אנחנו מסיימים למיין גזרים ואז האיכר ניגש לחפש את מפתחות הטרקטור הנחשק.
כשהוא מתייאש מהמגרות כאן הוא נעלם אל תוך ביתו ומאותה דלת יוצאת אישתו וסוקרת אותי מכף רגל ועד ראש. "בון ז'ור, בון ז'ור, מון וואטור אה דאן לה קאנאל..." אני ממלמלת והיא מהנהנת וחוזרת פנימה.
עשר דקות מאוחר יותר מן העבר השני של החצר אני שומעת צליל מנוע ערֵב לאוזן. טרקטור אדום נוסע לקראתי. האיכר מושיב אותי על כנף הגלגל ואנו יוצאים לדרך לא לפני שהוא מניח בידיי שלושה כבלי גרירה. תוך פחות מחמש דקות אנחנו מגיעים לנדדת. אני מקפצת מכנף הטרקטור וצוללת אל מתחת למכונית שם אני קושרת את הכבלים אל הציר הקדמי והאיכר שמביט בי בהשתוממות-מה מחבר אותם אל וו הטרקטור. פול גז וגלגלי הטרקטור מסתובבים על המקום, אך בנסיון השני נדדת ההמומה מתרוממת מתוך התעלה ומתייצבת על דרך העפר הבטוחה. לפני שהאיש נוסע לדרכו אני דוחפת לכיס חולצתו חמישים יורו ואומרת "מרסי, מרסי, מרסי!" והאיכר בעל הטרקטור האדום נוסע לדרכו.
אני מתישבת במכונית ומיד מתקשרת ליעקב. "נו? מה עכשיו?" הוא ביאוש שואל. "אתה לא מאמין, מצאתי איש עם טרקטור והוצאנו את נדדת מהתעלה!" "כל הכבוד!" יעקב מצחקק את צחקוקו הייחודי. "נו? ונתת לו משהו?" הוא שואל וללא היסוס אני עונה "בטח! חמישים יורו!" "תגידי לי?" יעקב מזדעק "את נורמאלית? חמישים יורו?! אמרתי לך שני יורו!" אני כבר למדתי לא להתרגש מכל הישראלים שהתחביב שלהם הוא לתת לי להרגיש שאני הפריירית בה"א הידיעה של העולם. "הבאתי טרקטור והוצאתי את האוטו מהתעלה! שלום!"
אני מתניעה את המכונית והיא מיד נדלקת. אח, איזו נדדת טובה, אני חשובת לעצמי ומתחילה לזוז קדימה. לפתע מקצה השביל שועטת לכיווני רנו כחולה מאובקת ובתוכה הגופה שנוהגת כמו משוגע. "מותק, הלילה אני ישנה במלון!" אני מחליטה ועושה דרכי אל העיר ליון.
למרות ששמעתי את הסיפור פעמיים, צחקתי גם הפעם כשקראתי אותו