נַדֶּדֶת 02
עודכן: 23 באפר׳ 2024
כל חייך את חווה תנודה בין קטבים. גם מומחים קבעו שהנטייה הזאת קיימת ושאף יש לה שם אבל אנחנו לא מתייגות ואצלך המנעד בין צונאמי למים השקטים הוא מה שיש.
כל חייך את רגע אחד במרכז המעגל ורגע שני אַת משקיפה מבחוץ אל מדורת השבט. רגע אחד אצבעותייך רוקדות על מיתרים וכולם שרים איתך, התרוממות רוח, ורגע אחרי זה, לפני שהמטוטלת מתרוממת גבוה מדי את חוזרת אל שתיקת החדר.
השעות נוקפות, זיכרון הקומזיץ מתפוגג ולפני שאת מתכסה בשרידי עץ מְעשֶן, את נמלטת מהחדר, מתיישבת במכונית ויוצאת אל הכביש הפתוח. התנועה הלינארית של הגוף במרחב מצמצמת את תנודת הגרף הפנימי. כן.
את חוזרת לחדר. מול המסך את מחפשת סימוכין לגילוי. את צופה בכל הסרטונים. את מבינה שכדי לצמצם את מנעד המטוטלת כל שעליך לעשות הוא לטוס לגרמניה, להגיע למגרש מכוניות משומשות, להודיע קבל עם ועדה שהגעת, לבחור Wohnmobile שעומד בכל דרישותייך, לשלם ויאללה לצאת לדרך. אז, זהו, שזה לא בדיוק עובד כך.
מסתבר שכדי לעשות ביטוח ולרשום את המכונית על שמך את חייבת כתובת מגורים מקומית וכתובת משיגים רק באמצעות אזרחות או תושבות במדינה אירופית, או באמצעות פתיחת חברה לא מסחרית ורישום הנדדת על שם החברה או באמצעות חוזה שכירות פיקטיבי שעבורו יש לשלם וזה גם לא לגמרי חוקי.
שוב תנועת המטוטלת מתרחבת.
אבל למדת לנשום לתוך המרווח וכשאת נושמת האנרגיה זורמת והחשיבה מתחדדת ואת מבינה שיש לנו כלי חשוב שנקרא חוכמת ההמונים.
ביום חמישי את מפרסמת פוסט בדף קבוצתי ומחכה לראות מה יעלה בחכתך. עולות תגובות ואז תגובות לתגובות. לא עובר זמן רב ומתחיל ויכוח – ככה מותר וככה אסור. לא, ההיפך אסור ודווקא ככה מותר. לא נכון, במקרים כאלה אפשר ככה ובמקרים אחרים אי אפשר בכלל. מה פתאום? גברת, כותב ידען לידענית, את לא מבינה שום דבר מהחיים שלך וחבל שאת סתם מטעה אנשים. הגברת לא נשארת חייבת, אתה זה שלא מבין! ואת אל תגידי לי מה אני מבין ומה אני לא מבין....
את מביטה בשרשור המופרך המתהווה לנגד עינייך, חושבת לעצמך "לא, לא, לא!" מתנתקת מחוכמת ההמון ובתנועה אוטומטית שוקעת אל ציר הקוטב הדרומי.
למחרת, יום שישי, בשעה 11:44 בבוקר משמיע הטלפון 'פִּינג' התראה של המסנג'ר. את הולכת לבדוק. את רואה שם לא מוכר ותחתיו הודעה.
"שלום צרי קשר אעזור לך בגרמנייה"
מיד את נבהלת. מה פתאום בפרטי? למה לא בתגובה נורמלית לפוסט? מי זה הפסיכי הזה? האם זו "עקיצה"? דקות ארוכות את מביטה בהודעה. ההיסטריה כבר בגוף שלך והמוח דייסה. אבל את נושמת ואנרגיית הפחד שוטפת אותך.
"יותר מאוחר," את מצליחה לענות. וממשיכה ליומך.
שבת 7:54 בבוקר פִּינג נוסף במסנג'ר.
"בוקר טוב שבת שלום"
איזה נודניק! בחיאת! שבת בבוקר!
את חוזרת לישון.
שבת 10:58 את אומרת לעצמך שאביך המת שומר עליך ושאולי ניתן צ'אנס לישראלי הזה מגרמניה.
"שבת שלום גם לְךָ, אז כולי אוזן. כיצד תוכל לעזור?"
"בוואטסאפ" הוא עונה.
בוואטסאפ את מתעמקת בתמונת הפרופיל שלו – ממושקף, בן 45 ל- 55, אפו לא היה מבייש אף אף יהודי. ממש לא אפּוֹלוֹ ובתצלום הוא יושב במרכז חמש בובות בַּרְבִּי ענקיות עשויות מלֶגוֹ. נו, נו...
מההתכתבות בוואטסאפ מתחוור שלאיש יש אחות והיא מתגוררת ממש כאן לידך במושב, ואת יכולה לדבר איתה והיא תספר לך שהוא כבר סייע לרבים ושניים מתוכם אפילו גרים לא רחוק ממך. הוא מעביר לך את מספרי הטלפון שלהם ואת מתקשרת אליהם. הם נותנים לך מידע יד ראשונה על ניסיונם בכול הנוגע לרכישת נדדת ושניהם מעניקים תעודת כשרות למצחיק הזה שבין בובות ברבי יושב כמו סולטאן.
מתחילה התכתבות יומיומית ביניכם. הוא מבקש ממך לתאר את נדדת החלומות שלך ושואל לגבי התקציב. בעקבות התיאור מגיעות תמונות של נדדות בגדלים ובמחירים שונים ואט-אט קורם החלום שלך עור וגידים. "אני הולך להביא לך אותה," הוא כותב לי בוואטסאפ. "מה אתה הולך להביא? וכמה זה יעלה לי?" אני כותבת והוא לא עונה.
עובר יום. עוברים יומיים. וביום השלישי מגיעים צילומים של המכונית הנחשקת. הלב מקפץ, הגוף רוקד את ריקוד ההתרגשות, תנועת משקולת המטוטלת מתאזנת ונעצרת במקום טוב. הוא שולח סדרת סרטונים. אלה פנלים סולריים, ואלה מגירות אכסון וכאן זה מד הוולטאז', כאן רואים כמה חשמל נכנס וכאן כמה יוצא. את מסתכלת בסרטונים ולא מבינה כלום. והנה מגיע שידור ישיר. "את רואה? זה המים החמים. מדליקים כאן. את יכולה להדליק עם החשמל מהבטריה או מהגז. הבנת? ויש לך מקלחת כאן בכיור. לא, את לא מתקלחת בכיור, את מושכת את הדוּש הזה החוצה ואת עושה מקלחת חמה מחוץ לדלת הצדדית. רואה?" הוא מושך את הדוּש ופותח את המים. "אה, ויש גם דוש מאחורה..." המצלמה מצלמת את אחורי המכונית ושוב הוא מדגים. "וכאן יש לך מיכל גז, וזה הסוללה של כל מה שיש בתוך המכונית... הנה אני יראה לך... זה למקרר, ולחימום של המים, ולאורות, ולמאוורר. יש לך כאן כיריים. תראי מה זה? יש לך מאוורר מעל הכיריים. זה מלון חמישה כוכבים..."
"אני רוצה! אני רוצה!" את צועקת לאיש המצחיק שלא מתבייש להצטלם בין מה שנראה כהרמון בובות למבוגרים.
"ומה יהיה עם הביטוח? ועל איזה כתובת נרשום את האוטו?" את שואלת. "מה את דואגת?" הוא משיב. "את הכול נסדר!"
וכך היה. יעקב בעל הלב הענק, זה שבא איתך לבנק ובוחר איתך את הכיסוי לפוך ולכריות, רכש נדדת מצוינת והיא רשומה על שמו. אני קניתי את הנדדת ממנו אך הקנייה שלי היא בהסכם פרטי ביני לבינו. כלומר, מבחינת הרשויות המכונית היא שלו, הביטוח מכסה את כל הנהגים ואני רק נהגת נוספת. אך ביני לבינו יש חוזה כתוב וחתום בו מוסכם בין הצדדים שאני רשאית לנהוג בנדדת לאן שתחפוץ נפשי, כל הדוחות ו/או הקנסות, אם יהיו כאלה, ישולמו על ידי וזהו.
ב- 28.5.2023, עזבתי את הארנבים בְּאֶרלָנגֶן, אספתי את נדדת ממָיינץ ויחל המסע.
איזה כיף לקרוא את הכתיבה המופלאה שלי!