קורונה
עודכן: 25 באפר׳ 2024
השישי ביוני, כמעט תאריך בעל משמעות לחלקנו, מסתיימת הסדנה ונדדת נמרצת עושה דרכה מטה חזרה אל וולנסייה ואל צרפת וגרמנייה. אני רוצה להגיע לגרמנייה כמה שיותר מהר כי אני רוצה להכניס את נדדת למוסך כדי לתת לה את תשומת הלב והאהבה לה היא זקוקה וכדי להחזיר לעולמינו את ההילוך השישי.
בעזרת אפלקציית הנדדות אני מכתיבה לגוגל את היעד הרצוי ומהר מאוד אנחנו על אוטוסטרדה אביבית בדרך לחניון לילה בפאתי וולנסיה. המקום הזה הוא שילוב של ביקתות אירוח מעץ וסביבן מקומות חניה לנדדות בהן אפשר, עבור תשלום, להתחבר לחשמל וללכת חמישים מטרים לכאן או לכאן אל השירותים הציבוריים והמקלחות.
אני כבר בעלת ניסיון , נגיד, אז אני נכנסת ברברס אל המתקן המיוחד לריקון המים האפורים ומילוי המים הטריים. אין ספק שהבקיאות שהתפתחה בי מאז יצאתי מארלנגן, לפני שבוע אחד בלבד, משרה בי תחושת סיפוק עצומה. אני פותחת את השסתום שבתחתית השאסי ומפל מים אפורים נשטף אל הביוב. בזמן שהמיכל האפור מתרוקן אני מוציאה מאחורי הנדדת את צינור הגומי, מחברת אותו לברז, דוחפת את קצהו עמוק לתוך פתח מיכל המים הטריים ופותחת את המים. אוי כמה שאני מקצוענית.
מסתיימים זרמי המים פנימה וחוצה ותחת עץ אנחנו מוצאות מקום חנייה מוצל. גם על ענייני השמש והצל לומדים מהר מאוד כשגרים בנדדת. הכל בסדר. לא חושבת על הסדנה אפילו לא לשנייה ורק אי אילו הודעות וואטסאפ מזכירות לי שהיה איזה משהו שקשור לתנועה אל עוצמות של בננות ותפוחי אדמה.
חדר המקלחת טיפה מגעיל אך העירום, המים החמים והשמפו והמרכך בתוך חלל פרטי בהחלט משמחים. מקולחת וניחוחית אני קופצת לקניות בסופר הלא נורא רחוק ורוכשת את מאכלַיי האהובים - ביצים, לחם פרוס וגבינה צהובה. ליד הקופה תשישות נופלת עליי. הסדנה הזאת הוציאה ממני את המיץ וכבר בשמונה בערב, אני סוגרת את הבאסטה על כל פתחיה, שוטפת כלים, מצחצחת שיניים ומתכרבלת במיטה הנוחה בעולם. נראה שטרם נוגע ראשי בכר וכבר אני שקועה בשינה עמוקה.
בסביבות אחת עשרה בלילה אני מתעוררת בתחושת מחנק. כלומר, נכנס אוויר אך אני מרגישה כאילו אין אוויר. זה מאוד, מאוד-מאוד, מאוד מפחיד. וכל זה בחניון המוזר הזה עם כל מיני נדדות וכל מיני זוגות מבוגרים יותר ומבוגרים פחות שבאים לבלות את הלילה בבקטות העץ הרחוקות מעין החוק והאכיפה העירונית ורק אלוהים יודע מה באמת קורה שם. בכלל, מאז שעברתי בכמה חניוני נדדות שכאלה, התבהר לי שעולם הנדדות על מבקריו וחניוניו הוא עולם מורכב אך זה הסיפור המתגלגל ולכן לא נדון בו לעומק. בכל מקרה, בלילה הזה אני מבינה שאין על מי לסמוך אלא על אבי שבשמיים ודבר ראשון, אני אומרת, בואי נרגיע. איך מרגיעים? עושים מדיטציה.
אני מתישבת בגב זקוף על המיטה, מתמקדת בשני הנחרייים, ובמבט פנימה עוקבת אחר האוויר הנכנס לנחיריים ויוצא מהפה. ושוב, נכנס אוויר, וחולף על קונכיות ומגרפות שעירות, ואני מרגישה אותו יורד אל קנה הנשימה ומתפצל אל הסימפונות. וככה במשך כחצי שעה כול כולי אוויר שנשאף אל אונות הריאות וננשף אל חלל הנדדת. אט-אט החמצן נספג שוב בכדוריות האדומות. נכנסת נשימה פוריה, מרפה, מרפאה ואני גולשת חזרה אל בין הסדינים ובשנית שוקעת בשינה עמוקה.
כאב ראש שמבקע גוגלתי לשניים, מעיר אותי. אני שוקלת טונה. הקימה מהמיטה דורשת התגייסות מלאה של כל חילות המילואים. להבה כחולה מרתיחה קפה בוץ שמחליש מעט את הלמות הראש. אני רוצה לחזור ורק לשכב ולא לזוז אבל לגרמניה חייבים להגיע. נדדת דחוף זקוקה לבדיקת מומחה הילוכים ותוך בליעת זוג אקמולים ושתיית 750 מיליליטר מים לדרך אנו יוצאות.
בתוך ולנסייה, בתנועה העירונית, ברמזורים ובצמתים אני מצליחה להישאר עירנית אך כשאני יוצאת אל האוטוסטרדה משקל העפעפיים מכפיל עצמו וכנראה שבאי אילו רגעים אבי היקר מחזיק בהגה ונעצמות עיניי . לא חכם, לא מומלץ, מאוד מסוכן ומטומטום לגמרי. בתחנת הריענון הראשונה אני מחנה את המכונית, משתטחת על המיטה ודרך חרכי עיניים רואה שיש איזו התכתבות קבוצתית בתנועה לעוצמה. כולם מרגישים רע ואחת מאשרת וכותבת שבבדיקה היא יצאה חיובית. "תמיד את חיובית!" כותב לה איזה אבוקדו. חחח. בקיצור, הסדנה תקעה לכולנו וירוס ששום עוצמה ושום פוטנציאל עוד לא הצליחו להכריע.
אבל לטפל במכאניקה שקשורה לבריאות הנדדת חייבים ומשכך את הדרך מוולנסייה לג'ירונה, עיר מושבו של פרנצ'סקו הקדוש, אני עושה בשלבים. נוהגת שעה וישנה שעתיים. ההתקדמות איטית מאוד. המזל הוא שימי יוני האירופאיים הם ארוכים למדי ואור היום נמשך עד תשע בלילה פחות או יותר. על פי האלגוריתמים אגיע לג'ירונה לפני רדת החשיכה, אמצא חניון ואנוח עד יעבור זעם.
החניון אליו אני מגיעה הוא באמת חניון עירוני - כזה שכל אחד יכול לחנות בו ואיפושהו יש מדרגות שיורדות אל החניון התת קרקעי ושם, במדרגות, יש שירותים וכיור של חניון ויש גם שקע חשמלי אליו ניתן לחבר את נדדת. אני סמרטוט ובכל זאת מצליחה להחנות את נדדת בזווית יחסית סבירה, ולשמחתי שומעת בעלי נדדת אחרת מדברים גרמנית לא רחוק ממני. אם יש כאן דוברי גרמנית סימן שהמקום יחסית בטוח. אני הולכת לישון.

חניון וָואִירֶדָה אוֹטוֹקָרָוָואנְס ממוקם על דרך מָסָגֶר (Pasaje de Massaguer) ממש בפאתי פארק דה לה דֶוֶוסָה בג'ירונה. אחד הלוקיישונים הכי טובים בעיר ובכל מה שקשור למורשתה התרבותית ממש כאן, מטרים מהחניון: הקתדרלה, הרובע היהודי, בתי המרחץ הערביים, הרָמְבְּלָה דֶה לָה לִיבֶּרטָט, הכותל ודווסה. ממש ירושליים. אך את כל זה למדתי רק בדיעבד כי במילחמתו האמיצה בוירוס במשך כשש עשרה שעות גופי הטילני אל מיטתי מורדמת ונושמת.
לא יודעת למה אבל למחרת כשהתעוררתי עם אותו כאב ראש הרגשתי שאני חייבת למצוא מכבסה ולכבס את בגדיי. באותה הזדמנות, חשבתי לעצמי, יכול להיות רעיון טוב לקפוץ לאיזה בית מרקחת, לקנות ערכת בדיקה, מסכות ואיזו תרופה מומלצת.
על המפה ראיתי שלא רחוק מהחניון יש מכבסה אוטומטית. דחסתי את כל בגדיי ואת כלי מיטתי אל שק רשת שכזה ששקל לפחות עשרה קילוגרמים וקודחת מחום התחלתי דרך הפארק ללכת אל המכבסה. טוב. מה שנראה קרוב על המפה הוא לא בהכרח קרוב על הארץ. הדרך פשוט לא נגמרה והשק, בכל צעד, הלך ונעשה יותר ויותר כבד. אמרתי לעצמי, הנה אני מתה בג'ירונה.
ברור שהגעתי בשלום ולא רק שהגעתי אלא שבמכבסה כולם עזרו וגם היה בית מרקחת ממש מעבר לרחוב והרוקחת הייתה כל כך מהממת שהתאפקתי לא להציע לה נישואין והיא נתנה לי את המסכות ומכרה לי את הערכה ואת האקמולים וידאה שאקח אחד כל חמש שעות ולא לשכוח לשתות, לשתות, לשתות. מים. כן? כן-כן.
נשארתי עוד לילה בחניון. בלעתי גלולה כל חמש שעות, שתיתי ללא הפסק וישנתי וישנתי וישנתי. למחרת הייתי בריאה. שלום ג'ירונה.
Comments