טיול בגרמניה: יֵינָה - עיר הזכוכית שברבות הימים הפכה לזכוכית הפיירקס המפורסמת

אוניברסיטת יינה שהוקמה באמצע המאה ה-16

העיר יינה מוזכרת בפעם הראשונה במסמך כלשהו בתחילת המאה השתים עשרה. עד המאה ה-15 כלכלת העיר מתבססת בעיקר על גידול כרמים ותעשיית היין. במאה ה-16 הופכת העיר ללותרנית - פרוטסטנתית ותושבי יינה משמידים תחילה את המנזר הכרמליטי ומיד לאחר מכן את המנזר הדומיניקני. באמצע המאה השש עשרה מוקמת בעיר האוניברסיטה המקומית שמשפיעה על אופי העיר ועל התרחבות אוכלוסייתה האקדמית. בסביבות 1790 הופכת האוניברסיטה הזאת לאחד ממוסדות ההשכלה החשובים בגרמניה ובמיוחד בתחום הספרות והפילוסופיה.

ב-1884 ממציאים את זכוכית יינה - זכוכית עמידה בפני חום וגלי הלם שמאוחר יותר הופכת לזכוכית הפיירקס אותה כולנו מכירים ומוקירים. זכוכית זו משמשת בעיקר לייצור עדשות, כלי בישול ומבחנות. באירופה ואף בעולם כולו מכירים את זכוכית יינה בעיקר בשמה "יינר-גלס" שהומצאה ע"י אוטו שוֹט ומיוצרת עד היום ע"י חברת שוט איי. ג'י בבעלות קרן קרל צייס.

עם עליית הנאציזם מוטל על אוניברסיטת יינה להפוך את תורת הגזע לתורה לגיטימית ומחלקה או אף אגף נפתחים בה שייעודם הוא להוכיח שבני אנוש בלונדינים הם יצורי על. במקביל אוכלוסיית היהודיים האקדמאים הולכת ומצטמצמת ורוב יהודי העיר מגורשים, נשלחים למחנות עבודה, בורחים, מתאבדים או נרצחים. האוניברסיטה, במיוחד בתחום המדעים והרפואה, יורדת מגדולתה. כיום חיים ביינה כמה עשרות יהודים.

הדרך הכפרית המובילה ליינה

את נדדת אני מחנה במגרש חנייה של בית הארחה ומסעדה בשם "ריטרגוט פוזיץ". המקום לא מספק שירותים כלשהם - לא חשמל, לא מים, לא מקלחות ולא בתי שימוש. אפשר כמובן לאכול ארוחה יקרה במסעדת המקום אבל לי יש מטבח, מים וחשמל בנדדת שלי ואני לא צריכה שום דבר מאף אחד. בחוץ הגשם מזרזף, השמיים הכחולים והשמש מופיעים לרגע ונעלמים מאחורי ענני צמר גפן. מזג אוויר נפלא!

החניון מחוץ לריטרגוט פוזיץ

מעל שדה שילפי שיבולים חג זוג נשרים ואני מחליטה שלטייל בין טיפות, שלפים ונשרים זה הדבר האירופאי הנפלא ביותר שאפשר לעשות.

יער הסרגלים בקרבת בית ההארחה ריטרגוט פוזיטז

אני יוצאת אל המרחבים, עוברת ליד יערות סרגלים, אגם ונחל, שדות ופרחים וכל כך מאוהבת בהכול - בטמפרטורה, בצבעים, במים המטיילים על עורי, בריח של פטריות יער ומחטי אורנים. משהו עתיק בי מכיר את המציאות הכל כך לא ים תיכונית הזו. משהו בי משתגע מרוב געגוע לסביבה הזו שמזמן-מזמן הורחקתי ממנה ונאמר לי שהיא זה לא אני ואני זה לא היא. אבל אני כן! אני כן! אני כן!

זוית אחרת של בית הארחה ריטרגוט פוזיץ

אני נזכרת במידע שקראתי על העיר. יהודים הגיעו ליינה במאה ה-14 אך לאחר המגפה השחורה, במאה ה-15 גורשו ממנה ולא הורשו להתגורר בה. אני מסתכלת בעצי הסרגל ותוהה אם יהודים הסתתרו בין הסרגלים ואיך לא היה להם שום סיכוי לשרוד בתנאי השטח בעוד אוכלי חזיר ענקיים עורבים להם מכל עבר. האם הייתי שורדת? אני רואה עצמי כחזקה אבל ליד הגרמניות שרובן עובר אותי בראש וצעדן כפליים מהיר משלי, אני לא חושבת שהיה לי סיכוי כלשהו. לא במאה ה-15 ולא במאה ה-20 כשהנאצים זקפו ראשם אל על ושוב היהודים אשמים.

כאן ביינה, בגשם הקל, בין עצי הסרגל, אני הופכת יהודיה. כולי געגוע לנוף הזה ולקרירות הזאת כי הם מוטבעים בהיסטוריה שלי אך גם לכאן איני שייכת. לא לכאן ולא למזרח הקרוב ששם אני ממש סובלת. מה יהיה?

הגשם מתגבר. מעומק היער בריצה אני חוזרת ליובש הבטוח של נדדת. לידי חונה מכונית ואיש יושב בה ומשוחח בטלפון. בלי לראות את פניו אני משוכנעת שעיניו כחולות. כמה דקות מאוחר יותר מכונית נוספת חונה לצד המכונית שלצידי ומתוכה יוצאת גרמניה גבוהה בהירת שיער ועין. האיש בדחיפות יוצא ממכוניתו והם מחבקים זה את זה כמו שרק זוג בוגדים יודע. לפני שהם מתנשקים הם מעיפים מבט לצדדים ולפני שהנשיקה הופכת למשגל הם אצים אל בית ההארחה, אל החדר ששכרו ואל פינוקי הרוּם סֶרבִיס שהם יזמינו בעוד שעה קלה. אני מוזגת רותחין אל ספל תה ובוהה בטיפות הגשם המתנפצות על חלוני.