top of page
  • Writer's picturehavasalad

שבוע הספר

כיום, בכל מיני רשתות חברתיות יש קבוצות. יחסי אל קבוצות מורכב. זה אותו דבר כמו הקבוצות שהיו פעם בגן וביסודי ובתיכון ואף בצבא ובאוניברסיטה. מחד, את רוצה להשתייך לקבוצה הנחשקת ומאידך, ברוב הפעמים את מוצאת עצמך בשוליה, או בכלל מחוצה לה ובמקרים יוצאי דופן את יוצרת קבוצה חתרנית עצמאית שמשתינה על כולם בקשת. כשיצא הספר שכתבתי בהוצאת קתרזיס צורפתי לקבוצת הוואטסאפ של כל כותבי קתרזיס.


בשבוע הראשון, ממש עם יציאת הספר לעולם, הרגשתי שהתקבלתי ל"הקבוצה הכי-הכי" בעולם הספרות והכתיבה. היו בה משוררות ומשוררים צעירים, סופרים בועטות ומוכשרים ותרגומי מופת שכמותם לא נראו בארץ. שבועיים אחרי יציאת ספרי יצא ספרה של נולי עומר שהיא בהחלט סלבית ידועה וספרי נעלם לחלוטין מתודעת הקבוצה ויחד איתו נעלמתי אני. עד כמה שידוע לי רכשו או קראו את הספר רק אנשים מהמעגל הקרוב אלי ואולי עוד כמה מהמעגל השני.


ב-2022 התוכנית שלי הייתה לכתוב ספר, להוציא אותו לאור ואז לנסוע לטיול הנחשק וזהו. כלומר, התוכנית לא כללה שום פעולות השקה, קידום מכירות או השתתפות בתחרויות ע"ש כלשהן. אבל, עדיין הייתי חלק מאותה קבוצת קתרזיסים חמודים ושם הכול קרה. פה הקריאו שיר ברדיו, שם זכה משורר צעיר בפרס יוקרתי, במקום אחר הופיע כתבה מפרגנת על ההיא וההוא ונראה היה, ששוב, מתרגשת מסיבה ואני לא מוזמנת אליה. מבחינתי הספר, כמוני, היה כישלון חרוץ. ושוב, בחוֹר השחור השוכן בתחתית הרחם, אותה תחושה נוראית של חוסר שייכות וחוסר משמעות קיומית.


על גבעה המשקיפה מכאן לכיוון פרנקפורט ומשם לכיוון מיינץ יושבת אני בנדדת ולא מצליחה שלא לבקר בקבוצה התוססת. הביקורים הללו הופכים לסבל ארוך ומתמשך. כלומר, אינני מרשה לעצמי להרגיש את הסבל כי אני נמצאת במקום שהוא כמו חלום שחלמתי פעם מזמן, אבל הסבל שם. תחושת הכשלון שורפת את קיבתי מבפנים.


מגיע שבוע הספר. בקבוצת הוואטסאפ עולות תמונות של הדוכנים ומתפרסמות רשימות של כשרונות צעירים שיעמדו בשעות ובימים ייחודיים מאחורי הדוכנים ויספרו על ספריהם ויקריאו שירים ואולי אף יחתמו על עותק אחד או שניים. כזאת התרגשות רוחשת בקבוצה בזמן שאני משקיפה אל ארנבים שמציצים אלי מן האחו.





בכל תמונה שעולה בקבוצה או בפייסבוק אני מתעמקת ומנסה לראות אם ספרי מוצג על הדוכן. וכן, אני רואה אותו פה ושם ומספרת לעצמי שאם הוא מונח על הדוכן כנראה שהוא ראוי. אני לא רוצה להיות כפויית טובה. המו"ל היקר שלי האמין בי ובין אם אני שווה או לא שווה, חשב שהספר טוב ושיש לו זכות קיום בפני עצמו. הנה כאן בתמונות מטה אפשר לראות אותו בתמונות העליונות בפינה הימנית למטה ובאמצע. הוא שם ויש לו חיים משלו.




אני כל כך רוצה להיות שם וכל כך לא. וההשתייכות לקבוצת הוואטסאפ היא עינוי מתמשך. אני רוצה לעזוב אבל לא יכולה. זה כמו סיגריות, זה כמו ניקוטין. את יודעת שזה גומר לך את החיים ואת חייבת לשאוף את החרא הזה לתוך הריאות.


בעודי בוחנת את התמונות מקרוב אני שומעת פרסות סוס חולפות בקרבת נדדת. אני מנתרת ממקומי ורצה אל האיש המוביל סוס אל אחד משדות המרעה. "אני יכולה לצלם?" אני שואלת באנגלית והוא לא נראה כלל שמח לקראתי. לעצמי אני חושבת - אצלם ואז אשאל אם אולי ירשו לי לנקות איזה תא בהתנדבות. אבל בעודי חושבת לסוס יש מחשבות אחרות והוא ממש לא רוצה אותי בסביבה. הוא צוהל ולא משמחה ומושך את המושכה לכאן ולשם והאיש אומר לו "הו!" והסוס לא נרגע ואז הוא מפנה מבט כועס לעברי ובבת אחת אני מבינה שגם כאן אינני רצויה. "סליחה, סליחה..." אני ממלמלת ועפה משם.


אז במסגרת המסע העולמי לגילוי האני אנחנו מבינות שחוויית הלא רצוייה היא חוויה סובייקטיבית שנמצאת בי בכל רגע נתון. היא מנהלת אותי, מכתיבה התנהגות ובחירות שאני בוחרת ובאופן כללי די מאמללת אותי. אולי הגיע הזמן להיפרד לנצח מעוד חווייה קיומית שחשבנו שהיא עובדה נחרצת.

0 views

Recent Posts

See All

Comments


IMG_7212_edited.jpg

שלום, שלום.

טוב שעברת מכאן.

נשים, חברות. ידידים, מכרים סקרניות ומזדמנים, היה ותרצו לקרוא חוויות וסיפורים מהדרך, על הדרך ולצידה, הנכם מוזמנים לקרוא, לעיין, להתרשם ואף להגיב.

bottom of page