שבוע הספר

חתימה על ספר

כיום, בכל מיני רשתות חברתיות יש קבוצות. קבוצות הן דבר מורכב. הן כמו הקבוצות שהיו פעם בגן וביסודי ובתיכון ואף בצבא ובאוניברסיטה ובמקומות העבודה. בקיצור קבוצות הן בכל מקום. מחד, את רוצה להשתייך לקבוצה הנחשקת ומאידך, את שונאת את המשתייכים לה כי ברוב הפעמים את מוצאת עצמך בשוליה, או בכלל מחוצה לה. במקרים יוצאי דופן את יוצרת קבוצה חתרנית עצמאית שכאילו משתינה על כולם בקשת. הבעיה היא שבראש הקבוצה ההיא עומדת מלכת הכיתה שבה את מאוהבת. כשיצא הספר שכתבתי בהוצאת קתרזיס צורפתי לקבוצת הוואטסאפ של כל כותבי קתרזיס.

בשבוע הראשון, ממש עם יציאת הספר לעולם, הרגשתי שהתקבלתי ל"הקבוצה הכי-הכי" בעולם הספרות והכתיבה. היו בה משוררות ומשוררים צעירים, סופרים בועטות ומוכשרים ותרגומי מופת שכמותם לא נראו בארץ. שבועיים אחרי יציאת סִפרִי יצא ספרה של סֶלֶבּית ידועה והספר של הלֶסְבִּית הלא ידועה נעלם לחלוטין מתודעת הקבוצה ויחד איתו נעלמתי אני.

עכשיו יוני 2023. אני יושבת על גבעה במרכז גרמניה ומשקיפה אל ארנבים שמציצים אלי מן האחו בו בזמן שבקבוצת קתרזיס בוואטסאפ עולות תמונות של דוכנים שופעי ספרים ומתפרסמות רשימות של כשרונות צעירים שיעמדו בשעות ובימים ייחודיים מאחורי הדוכנים ויספרו על ספריהם ויקריאו שירים ואולי אף יחתמו על עותק אחד או שניים. כזאת התרגשות רוחשת בקבוצה. תחושת חוסר משמעות קיומית יושבת לצידי בנדדת.

בכל תמונה שעולה בקבוצת הוואטסאפ אני מתעמקת ומחפשת את ספרי הגלמוד ומספרת לעצמי שהוא בוודאי מונח על הדוכן כלשהו בעיר כל שהיא בישראל שלי במזרח התיכון. המו"ל היקר האמין בי ובין אם אני שווה או לא שווה, חשב שהספר טוב ושיש לו זכות קיום בפני עצמו. כאן התמונות מטה מזכירות את הקפצ'ה:

(CAPTCHA- Completely Automated Public Turing test to tell Computers and Humans Apart).

כדי להוכיח שהנכם בני אנוש אנא סמנו את התמונות בהן מופיע ספר בצבע מישמש עם כתם תכלת במרכזו.

על הגבעה המשקיפה מכאן לכיוון פרנקפורט ומשם למיינץ, בעודי בוחנת את התמונות מקרוב, אני שומעת פרסות סוס בקרבת נדדת. אני מנתרת ממקומי ורצה אל איש המוביל סוס אל שדה מרעה. "אני יכולה לצלם?" אני שואלת באנגלית והוא כלל לא נראה שמח לקראתי. לעצמי אני חושבת - אֲצַלֵּם ואז אשאל אם אולי ירשו לי לנקות איזה תא בהתנדבות. בחינם! הכול אעשה רק לברוח משבוע הספר הזה.

אבל לסוס יש מחשבות אחרות והוא לא רוצה אותי בקרבתו. הוא צוהל ולא משמחה ומושך את המושכה לכאן ולשם והאיש אומר לו "הו!" והסוס לא נרגע. אני, אשת הסוסים הכמעט מקצועית לא קולטת שאולי יש קשר בין התנהגות הסוס לבין נוכחותי וממשיכה לנסות לצלם אותו. או אז מפנה האיש האוחז בחבל מבט כועס לעברי ובבת אחת אני מבינה שגם כאן אינני רצויה. "סליחה, סליחה..." אני ממלמלת ועפה משם.

אז במסגרת המסע העולמי לגילוי האני אנחנו מבינות שחוויית הלא שייכת היא חוויה סובייקטיבית שנמצאת בנו בכל רגע נתון. היא מנהלת אותי, מכתיבה התנהגות ובחירות ולרוב מאמללת אותי. איך נפרדים מחווייה קיומית שמלווה אותנו מאז שיצאנו לאוויר העולם, מחוויה, שכמו מערכת כלי הדם, מזינה כל חלקיק מנפשי ובלעדיה אמות. או אחיה כנראה.

בזמן כתיבת שורות אלו אני לא נושמת, שרירים ספציפיים סביב האוזניים מתכווצים וכל חושיי מטושטשים. העיניים פקוחות ולא רואות. האוזניים שומעות ולא מקשיבות. האף לא מריח והעור איננו.

עצמי עיניים. נשמי. פעם ועוד פעם. נשימה עמוקה ואחריה נשימה רגילה. הקשיבי. מה את שומעת? בחוץ המהום של מנוע וציוץ ציפורים. בפנים זמזום. טינטון. המוח נמצא בתוך קופסה שחורה. אם יאטמו כל פתחי החושים המוח ידבר עם עצמו. אם נפסיק את השיח הזה המוח יהיה בעלטה ובשקט. עכשיו שימי לב רק לאוויר שנכנס לנחיריים.

אני פותחת את עיניי. עכשיו, מעט יותר רגועה, אני בחזרה בנדדת שלי וחושבת יותר בבהירות.

כשסיימתי לכתוב את הספר, באמת האמנתי שזה ספר טוב. למעשה, הייתי כל כך בטוחה שהוא טוב, עד שהרשיתי לאנשים אחרים לקרוא אותו, והתגובות היו מאוד מעודדות, והתחלתי לדמיין את עצמי מתראיינת כאן ושם. ואז המו"ל עצמו קרא אותו וחזר אליי כמעט מיד ואמר שהוא יפורסם, והאופוריה שלי נסקה לגבהים חדשים שלא לומר מסוכנים.

אבל אחרי כמה זמן הבנתי שהמבחן האמיתי מתרחש כשספר יוצא לחנויות הספרים ופוגש את הציבור. שם נמצאים הקוראים שלא יודעים דבר עליךְ ומעולם לא שמעו את שמך, ואם את לא יודעת איך לבצע את המהלכים הנכונים, אולי, אולי, אולי, ילדתי, תתגלי פוסט הוּמוּס או פוסט טחינה. במילים אחרות, אחרי שתמותי. אולי...

הספר פורסם במרץ 2023. עכשיו יוני וביוני יש את שבוע הספר. שבוע הספר מתרחש בישראל ואני בגרמניה, אז אני לא יכולה לקדם את הספר שלי בשום אופן בזמן הזה, ואפילו אם הייתי בישראל, לא הייתי יודעת איך לקדם אותו או את עצמי. זו המציאות הפשוטה וזה בסדר. לילה טוב.