ההזמנה

בוקר. את מתעוררת. סביבתך ידועה, מוכרת. את מקימה עצמך מהמזרון הגבוה ועל ארבע גוררת עצמך למדרגות. את עושה את אותו המסלול מהגלריה למעלה אל השירותים למטה, שוטפת פנים ומביטה אל פנים חרושים מבהיקי פלומה. כן. עוד רגע את מתה.

במטבח את עומדת בדיוק באותה הפינה, באותה הזווית ומכינה לעצמך בדיוק את אותה ארוחת בוקר. קינואה מבושלת נשפכת אל קערת בננה, תמר ואגוזים, והכול מתערבב עם צ'יה חלקלקה. ואת, במטבח שאינו שלך, מסתכלת אל אותה הפינה ואומרת: עוד יום. עם קערת ארוחת הבוקר את ניגשת למקומך מול מסך שעליו התוכן ששכן בו אתמול, שלשום, לפני שנה, ולפני עשור. סרטון אחד מספר סיפור על נווד שסוחב את ביתו על גבו וסרטון אחר מספר על התחלה חדשה בבית ישן במחוזות רחוקים. גם את רוצה. כמו בכול יום את ניגשת אל תיבת הדוא"ל ובניגוד להיעדר ציפייה כלשהי מהתיבה את מוצאת בה את המכתב הבא:

הזמנה

"אנו מתכבדות להזמין אותך לטיול סוף החיים. אנו יודעות שלא יצא לך לעשות טיול אחרי צבא וכי סיפרו לך שצריך לעבוד מהערב עד הלילה ולהרוויח כבוד. אבל עכשיו גברת יקרה, נזל הזמן, את עם רגל אחת בקבר ולפני שאת מתה את חייבת להגדיר לעצמך, פעם אחת ולתמיד, מי את. בואי. הפטרי מחפצייך, אכסני אותם, מכרי את מה שאפשר, התנתקי מאמונותיך וצאי לטיול הגדול."

את מורידה את הרגליים מהשולחן ומזדקפת. יכול להיות שזו הודעה מטעם התשוקה לנדודים? היתכן שזו הקריאה האחרונה לשער שאר העולם? בכל מקרה את – זו הדבקה בהרגלים, זו החולמת, זו הנזהרת וזו הבוערת, מספרת לעצמנו כי לפני שאנחנו נעלמות לגמרי אנחנו חייבות מקל ביד, תרמיל על גב וללכת הלאה.

הכנות לטיול הגדול

צילום באדיבות איל רוטמן