דרך ליקיה - חלק ראשון
- havasalad
- 23 ביוני 2023
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 6 ימים
ב-18 באפריל 2023 אני יוצאת למסע שעליו אני חולמת כבר שנים ושלקראתו אני מתכוננת בכל ששת החודשים האחרונים. כבר הזכרתי את החברה הקנדית. באנטליה היא מחכה לי.
כשהתחלתי לחלום על הטיול, שמעתי ממקורות שונים שכדאי להצטרף לכל מיני אתרים שמקדמים אנשים שרוצים לטייל בעולם מבלי לשלם על כלום. כך, למשל, יש אתר שנקרא workaway והוא מחבר בין אנשים שרוצים לעבוד קצת בכל בכל מיני מקומות לבין מקומיים שמחפשים מתנדבים ותמורת מעט עבודה מציעים לינה ושלוש ארוחות ביום. ויש עוד אתר שנקרא trustedhousesitters שמחבר בין אנשים שרוצים לנסוע לחופשה אך אינם רוצים לנטוש את ביתם ואת חיות המחמד שלהם אז הם מפקידים את היקר להם בידי אדם שרוצה לחוות את החוויה המקומית. נורא נחמד.
במסגרת ההתלהבות מהנסיעה, שילמתי סכום צנוע ונרשמתי לשני האתרים. אז איך הקנדית קשורה להכול? גם היא חברה באתרים הללו ופעם, מזמן, כשהיא באה לבקר בארץ ישראל, היא מצאה בית, כלב ושני חתולים במושב בו אני התגוררתי. בשני האתרים ישנה האופצייה לחפש travel buddy ומכיוון שהקנדתית ידידותית מיד עם קבלת התפקיד היא ערכה חיפוש שכלל את השם המושב ושמי עלה באוב - Havatselet Arnon lives in Aviel. מיד שלחה הקנדית מייל וכחודש מאוחר יותר קיבלתי את פניה כשהגיעה למחוזותנו.
כך נוצר הקשר. לא רומנטי, לא עמוק, לא מסובך. קשר. הקנדית באה, טיילנו בשדות, רכבנו על סוסים, יצאנו למסעדה ושוחחנו הרבה ואז היא נסעה והקשר נשאר. כל זה קרה בשנת 2019.
ב-18 באפריל 2023 יוצאות שתינו למסע. כל אחת מאיתנו נושאת על גבה תרמיל במשקל של כ-13 קילו ובתוכו כל מה שצריך כדי לשהות בשטח לפחות יומיים - 3 ליטר מים, אוהל, שק שינה, מזרון מתנפח, כלי בישול, גזייה, שני סטים בגדים, מקלות הליכה, מזון ועוד כהנה וכהנה. בתל אביב, ערב הטיסה לאנטליה, התרמיל שלי היה כל כך כבד שהחלטתי להשאיר את הכיסוי החיצוני של האוהל בארץ, החלטה שהתבררה גם כחכמה וגם כמטומטמת.
הקנדית קצת חולה ואת הלילה הראשון שלנו בטורקיה אנו מעבירות בפאב - אכסניה שנקרא "דה אולד האוס".
בבוקר, ללא קפה או מאפה אנחנו מתחילות לצעוד לכיוון מערב. אנחנו הולכות והולכות והולכות ולא מאמינות שהעיר אנטליה היא כל כך גדולה שהיא פשוט לא נגמרת. לקנדית יש כל מיני אפליקציות ולי יש צילומים של מפות של הדרך הליקית ואיכשהו ביננו, לקראת אחר הצהריים המאוחרים אנחנו מגיעות לסימן הדרך האדום-לבן הראשון שמורה שאכן הגענו לדרך הנחשקת.
לא הרבה אחרי סימן זה הדרך מתחילה לטפס מעלה. העליה הולכת ונעשית תלולה יותר. שתינו לא מאמינות שיש כאלה הרים גבוהים בטורקיה ולשתינו נסיון מועט בקריאת מפות טופוגרפיות כך שמרחק שנראה על המפה כמרחק סביר במציאות זאת עלייה של 900 מטר שנפרשת על פני 4 ק"מ ולכן היא ממש תלולה. לעתים אחרי הטיפוס אנו זוכות להליכה מישורית קצרה ואז שוב עליה של עוד 800 מטר על פני עוד שבעה קילומטרים. אני מתחילה להרגיש שכפות רגליי הולכות ומתרסקות לרסיסים. לקראת סוף היום הראשון כל צעד הופך לעינוי שאין לתאר. על פי המפה שיש בידינו אמור להיות בקצה המקטע כפר ובו מסעדה וחניון להקמת אוהל.
הערב מתחיל לרדת ובראש ההר שלא נגמר במקום כפר שוקק חיים אנו מוצאות כמה בתים נטושים. כפר גֶדֶלֶר. מסתבר שלפני האחד במאי הטורקים בכלל לא נמצאים בכפרים הגבוהים. הקנדית מעמידה פני אמיצה חיובית ואני מרגישה רק יאוש. אנחנו גוררות רגליים עוד כמה צעדים, בעיקול הדרך פונות ימינה וממש לפנינו כמו מיראז' דימיוני אנחנו רואות שלוש דמויות יושבות סביב תנור אפייה ומהתנור עולה ריח תבשיל ומאפה.
אני בטוחה שמהתשישות אני הוזה אך תוך כדי מעידה קדימה מתבהרים השלושה, איש, אישה ובִיתם, ואנו מכריזות כי נשלם כל מחיר תמורת נזיד ומקום לינה. מתפתחת שיחה. הם דוברי טורקית אנחנו דוברות אנגלית ואנו מבינים האחד את השני מצויין. הם מעלים אותנו עוד כמה מדרגות אל מרפסת שמשקיפה אל הדרך בה צעדנו עד הלום, מניחים לפנינו מאפה מן התנור, מרק ותה מתוק. בסיום הארוחה הם אומרים שאת האוהלים אנו רשאיות להקים בתוך המסעדה.
סיום נפלא ליום פתיחת המסע הליקי שלנו.
בלילה שתינו מתפללות חזק שמחר הדרכים כולן יובילו מטה.
Comments