גילויים חדשים על המשפחה והחיים באנגליה

סוס אוכל חציר באורווה סטנדרטית

שירלי היא בת האח הגדול של אמי. היא מעט יותר צעירה ממני ולפני למעלה מחמישים שנה פגשתי אותה פעם אחת באנגליה וכמה פעמים בארץ ישראל. אני בקושי זוכרת אותה וכשהיא באה לאסוף אותי אני מגלה אישה יפה למדי עם זוג עיניים ירוקות ענקיות וחיוך שבה לב. התנהלותה קלילה והיא מלאה חום ואהבה כלפַּיי וכלפי היקום כולו.

מאוד לא נעים לי שטבעת הסחוס המפרידה בין חוליה L4 ל-L5 בדיוק עכשיו, לרגל התנדבותי החגיגית לנקיון תא סוסים, סטתה ממקומה. אבל בגלל הכאב שחוצה ברגע זה את גופי לשניים אינני מסוגלת לנקות תאי סוסים לא בהווה ולא בעתיד הקרוב. בזמן שאני מתנצלת ומדדה אל חצר האורווה, שירלי, בשמלה אדומה ומגפי גומי, מסיימת את ניקוי התא, מנשקת את הסוס שלוש פעמים על האף ועושה לי סימן - "יאללה, הולכים."

אנחנו מגיעות לבית סטנדרטי עם חנייה סטנדטית ושירלי אומרת שזה בסדר אני יכולה לחנות ליד הנדדת שלה; כן, גם להם יש נדדת, וכל עוד הנדדת שלי מתארחת אצל הנדדת שלה היא תחנה את הוולוו הפרטית על המדרכה שבקרבת הבית. בנסיעה לאחור אני מצליחה להידחק אל תוך החנייה והיא מאוד מתרשמת מיכולות הניווט שלי. בעווית ואנחה אני יורדת מנדדת ושומעת נביחות כלב מתוך הבית. ואז היא פותחת את דלת הכניסה ומזמינה אותי להיכנס לביתה.

2 נדדות ווולוו

המבואה מלאה במגפיים ונעליים וגרביים ומעילים וכובעים ובוץ מעורבב בקש וחרא של סוסים יבש יותר ויבש פחות ורצועות וקולרים ומזוודות וקופסאות ומעל כל אלה דוהרת לקראתי כלבת גולדן רטריוור גדולה ששערה הזהוב לבן מכסה כל סנטימטר רצפה ושטיח ובעצם את הבית כולו. אני עושה סימן "לא! לא! לא!" אך לפני שאני מספיקה להגיד "לא לקפוץ עליי!" שתי כפות רגליה הקדמיות נוחתות על חזי וחצי מטר של לשון ורודה נוטפת ריר סוטרת פניי והחוליות הדואבות מקפלות אותי לשניים ואני נופלת ארצה.

שרלי אומרת לכלבה "בלוֹסוֹם, לא!" ומצחקקת והכלבה ממשיכה ללקלק ולשלקק את פניי בעודי גונחת מכאב. איך אקום מן המקום עליו אני שוכבת? חולפת מחשבה בראשי. לבסוף, בעזרת שירלי, כשפרוות כלב, קש, בוץ וחרא של סוסים דבוקים לבגדיי ולשערי, אני קמה ועושה דרכי למטבח.

רצפת המטבח עשויה עץ וכבר בהניחי את נעל ההרים שלי עליה אני מרגישה את הסולייה נדבקת לעץ. קרן שואלת אם ארצה "אֵיי נָייס קַאפּ אוֹף טִי?" ואני אומרת "כן, בוודאי" ומתיישבת על כסא שגם אליו אני נדבקת. אני מניחה מרפק על דלפק והמרפק, אף הוא, נדבק. זהו. נראה שאשאר כך, במנח הישיבה האגבית, עד סוף חיי.

התה מוגש ואנו משוחחות על כל מה שבנות דודות משוחחות - על המשפחה שלה ועל המשפחה שלי ועל כל מה שביניהן. ואז שירלי אומרת: "בואי אראה לך היכן את ישנה," וגל בחילה עובר בי. אני כבר יודעת שהבית הזה לא עבר ניקוי כלשהו מאז שאח שלי ביקר כאן לפני כשנתיים. איך אני יודעת? כי מתי שהוא במהלך שתיית התה אני ככה מרימה מטלית די מטונפת ומנגבת את פני הדלפק וקרן אומרת: "איזה קטע? גם אח שלך מיד התחיל לנקות את הבית הזה כשהוא היה כאן. אתם מאוד מוזרים!"

בקיצור, לא אלאה את הקוראת המזדמנת בתיאור חדרי האמבטיה, השירותים וחדרי השינה של הבית. רק אומר שאחרי לילה אחד חסר שינה בבית מטונף למדי, במיטה שרק אלוהים יודע מה גר בה, אני מודיעה לבת דודתי שעקב הגב הדואב החלטתי שמיטת הנדדת היא הטובה ביותר בשבילי וכך אני חוזרת לנדדת שלי וחיה בה במשך כל תקופת שהותי שם.

אחרי כמה ימי מנוחה בנדדת היקרה שלי הגב מתחזק ואני מתנדבת לקחת את הכלבה לטיול. אנחנו יוצאות אל השדות הפתוחים, אל שבילי הסוסים ואל הנחלים שכמעט תמיד אפשר למצוא באיזורים היותר מיוערים. ההליכה במרחבים עושה טוב והכלבה היא עכשיו החברה הכי טובה ובאנגליה כשיוצאים מהכפר אל הטבע אפשר להיות ממש לבד הרבה מאוד זמן ואפשר בשקט הנפלא לשמוע את משב הרוח או את פכפוך המים או את ציוץ הציפורים שאיננו הצווחות הבלתי נסבלות של דררות או מיינות יימח שמן.

גולדן רטריבר בטבע

ערב אחד אני חוזרת אל הכפר מטיול כזה בטבע וממש ליד בית בת דודתי אני רואה שלושה-ארבעה ילדים בתחתונים רוחצים בשלוליות בוץ. הם נראים לי כבני חמש או שש והמבוגרת האחראית עומדת לא רחוק מהם, מעשנת סיגריה ומדברת בטלפון. הילדים שחומים ולא בגלל מוצאם. הם מכוסים משיער ועד כף רגל בבוץ שחור. כל אם יהודיה הייתה מתה מהתקף לב אילו ילדיה היו צוללים לתוך שלוליות בוץ, אך כאן באי הבריטי המפואר בתים וילדים מטונפים לא מפריעים לאף אחד. כול הכבוד!

ילדות משחקות בשלוליות בוץ

שנים רבות אני תוהה לגבי מוצאי והרי כל הטיול הזה מטרתו היא לזהות את עצמי או להגדיר את זהותי. אני יודעת שאינני אנגלייה וכי האמת היא ששורשיי, כמו שורשי רוב יהודי מערב אירופה, נטועים אי שם במזרח אירופה. סוּפָּר לי שסבי ואב סבי הפטרנליים נולדו באנגליה (כלל לא בטוח שזה נתון מדויק) וככל הנראה במנצ'סטר אך סב סבי הגיע לבריטניה מהאימפריה הרוסית ואֶּם סבי, לאה, בוודאי או אולי או כנראה הגיעה מאוקראינה.

בדומה לסבתא רבא מצד אבא, סבא מצד אימא, בגיל 12 או 13, יחד עם הוריו וכששה - שבעה אחים ואחיות, יצאו למסע מפרילוקי באוקראינה לליברפול שבממלכה המאוחדת. שאלתי את צ'אט ג'י, פי, טי על המסע הזה ולהלן התשובה שקיבלתי: מסע מפרילוקי שבאוקראינה לליברפול בתחילת המאה העשרים, לרוב היה ארוך ומורכב ומי שעשו אותו היו אנשים שהגרו ממקום מושבם בגלל מלחמות, פוגרומים, עוני או רדיפה.

להלן דוגמה למסע שכזה:

1. נסיעה מקומית באמצעות סוס ועגלה או רכבת לערים קייב או פולטבה

2. נסיעה מערבה ברכבת ללבוב או דרך וורשה ועליה על רכבת נוספת לגרמניה או לאוסטריה

3. נדרשו דרכונים ואישורים במיוחד תחת שלטונות ההגירה הפנימיים של האימפריה הרוסית.

4. במערב אירופה עשו המהגרים דרכם לאחת מערי הנמל הגדולות - המבורג, בְּרמֶן, רוטרדם או אנטוורפן

5. מאחת מערי הנמל היה עליהם להפליג באוניית קיטור (בדרך כלל לליברפול), הפלגה שנמשכה מספר ימים.

6. ירידה לנמל ליברפול ושם בעזרת הקהילה היהודית המקומית התארגנות למגורים ופרנסה.

אֶם אימי, דרך פחות או יותר אותו המסלול, הגיעה לליברפול כשהייתה בת שנה. היא ומשפחתה היגיעו מרָדוּצָ'נֶני, רומניה. אם כן, לאחר ששרדו כל הסבים והסבתות מסעות ולידה נולדו שני הורי בבריטניה ולכן אני מחזיקה בדרכון בריטי. בצעירותי, בתקופות מסויימות, במיוחד כשהייאוש מהעם היושב בציון ומממשלותיו הפך לקשה מנשוא, לא פעם חשבתי שמעבר לבריטניה הוא אופציה ממשית.

עכשיו אני מסתובבת כאן ורואה את כל השלוּמְפֶּרִים האלה עם השיניים הרקובות והעקומות שלהם ושלפי הריח בחללים הסגורים לא מתקלחים יותר מפעם בחודש, ושהיחידים שעובדים כאן הם ההודים, הפאקיסטנים, היהודים וגם, לא נעים להודות, הערבים, והם - המוסלמים, ההינדים והיהודים, הם גם, כנראה, אלה שמקפידים מעט יותר על ההיגיינה הפיזית שלהם, אני די בטוחה שלמרות הדרכון לעולם לא אהיה בריטית ולעולם לא אחיה במדינה הזאת.

איכשהו נדמה לי שכל זה קשור להרגלי שתיית האלכוהול של הבריטים. בת דודתי, בגלל רצונה הבלתי נלאה להיות יותר אנגלייה מהאנגלים, ובעלה האנגלי החמוד, חייבים לשתות כל ערב וברוב הימים גם שותים כוסית יין לצד ארוחת הצהריים ובירה בין הערביים. לבת דודתי יש אפילו ספר בעובי של ספר תנ"ך וקדוש כפליים ובו כל הדרינקים והקוקטיילים שרק אפשר להעלות על הדעת. וכל ערב, היא - בת דודתי, רוקחת קוטייל חדש עבורה ועבור בעלה, ובסוף הערב הם שניהם, מוקפים ענני שיער כלב לבנבן, נוחרים אל מול הטלוויזיה.

אשאר בטודינגטון עד השלישי באוגוסט ואז אשאיר את נדדת בחניית בת דודתי טובת הלב ואעלה על הרכבת ללונדון לשמור על חתולה מזדקנת שגרה ברחוב מָפֶקִינג. בפעם הראשונה שבעלת החתולה אמרה את שם הרחוב חשבתי שהיא מתלוצצת אך מסתבר שיש בלונדון רחוב כזה - מָפֶאקִינְג רֹאוּד.