לונדון

לפני הביקור הנוכחי ביקרתי שש פעמים באנגליה - פעמיים בשנות השבעים במסגרת טיול משפחתי ובניגוד גמור לרצוני, פעם שלישית באמצע שנות השמונים כאביזרנית של ההצגה "רכוש נטוש" שהוזמנה להציג בלונדון (היו זמנים), פעם רביעית ב-1990 כשהתקבלתי להשתלמות במחלקת האביזרים של התיאטרון הלאומי האנגלי , פעם חמישית כשבאתי לבקר את אהבת חיי וגיליתי דברים איומים על עצמי ובפעם הששית כשהתקבלתי כשוליה לצוות ניהול הצגה באינגליש נשיונל אופרה. האופרה שהופקה אז הייתה "אורפיאו ואאורידיצ'ה" של גלוּק בבימויה של מרתה קלרק.

אז בפעם הראשונה שבאתי לבריטניה הרגשתי שחזרתי הביתה. כולם שאלו אם אני רוצה קאפ אוף טי ואז הציעו לי טוסט עם חמאה ומרמייט (Marmite) - הממרח החום החמוץ-מלוח הזה שאף אחד חוץ מהאנגלוסקסים לא יכול לסבול, וכולם דיברו אנגלית כמו אבא ואמא שלי והיה מין ריח כזה של פיח ופיש אנד צ'יפס שממש הכרתי וזה רק יכול להיות בזכות הגנים של אבא שלי וזאת הייתה חוויה ממש מטלטלת. מצד אחד לא רציתי להיות עם בני משפחתי כי בסביבתם יכולתי לעשן רק בסתר אך מצד שני הרגשתי שלכאן אני שייכת.

כשהגעתי ללונדון במסגרת ביקור של הקאמרי בפסטיבל כלשהו באתי עם ידידה שחטפה דלקת שקדים קשה ובו בזמן הייתי מאוהבת באחת השחקניות שבהצגה. משמעות שני הנתונים הנ"ל היא שהייתי אומללה. מחד הייתי צריכה לטפל במסכנה הזאת שלא ממש אהבתי ואין לי מושג מדוע הצעתי לה לבוא אתי ללונדון, מאידך ההיא שהייתי מאוהבת בה לא שמה עלי קצוץ ולא הצלחתי בשום דרך להתנער מהמאוהבות האובססיבית שגרמה לי לשנוא את עצמי.

בפעמים האחרות כשהגעתי לעבוד וללמוד במוסדות התרבות הבריטיים הרגשתי את הניכור המוחלט שביני לבין שאר עובדי המקום. כולם ידעו שאני מישראל ולא הפגינו שום דעה או רגש כלפי העובדה הזאת. אך אף אחד לא הזמין אותי לבירה או לתה וחוץ מדיבורי מקצוע איש לא דיבר אתי.

על הפעם שבאתי לבקר את אהובתי האחת והיחידה אספר בממואר אחר.

לפני שאמשיך הלאה אציין רק שלוש נקודות: א. בכל הפעמים שהייתי בלונדון נחשפתי לתרבות ואומנות שבחיים לא הייתי נחשפת אליהם בישראל - מזיגי סטארדסט של דויד בואי, דרך ביקור בדיסקו הכי אִין בקמדן מרקט, דרך צפיה בהצגות בתיאטרון הלאומי האנגלי וייצור אביזרים להצגות הללו, ועד לצפיה בהפקות אופרה מהטובות בעולם ב. ברוב ביקורי במוסדות התרבות למדתי שהדת האנגלית היא דת המקצוענות - כמה שאתה יותר מיקצוען כך אתה יותר נחשב ויותר מוערך ג. בביקור הנוכחי אני נדהמת לגלות שחלה הדרדרות משמעותית ברמת החיים של האנגלים עצמם ושל בריטניה המדינה ויחד איתה התיאשו הילידים מהמקצוענוּת ומהערים הגדולות.

והנה עכשיו נצבת אני בתחנת הרכבת החלודה והחלולה שבפְלִיטִיק ומחכה לרכבת שתסיע אותי לסיינט פנקרס - קינגס קרוס שבלונדון והיא, כרגיל, מאחרת. אני מתרגשת לקראת המפגש עם חברתי הטובה שמתגוררת בלונדון ולה חתולה בשם מימי. על מימי אשמור בזמן שחברתי תשהה במנצ'סטר לרגל הפקת מחזמר אמריקאי בסגנון בּוֹליווּדִי מובהק ובהשתתפות אנגלים ממוצא הודי בלבד, ובמשך כשלושה שבועות אחיה בבית גדול, מאובזר במיטב האיבזור ברחוב מָפֶקִינְג השקט שנמצא לא רחוק מהקצה הצפוני של קו פיקדילי.

תחנת רכבת פליטיק הירידה לרציף

כשלושת רבעי שעה מאוחר יותר אני יורדת לרציפי התחנה בלונדון ומהרכבת העילית מחפשת את דרכי אל פיקדילי ליין שנוסעת בתחתית. העומס האנושי שנע כמו איזה נחיל צרעות בין מנהרות לדרגנועים לרציפים מעט מבהיל ולרגע אני מוצאת את עצמי מסתובבת סביב עצמי ללא שמץ מושג לאן עלי לפנות.

מנהרות תחנת קינגס קרוס

שוב, ההזנחה והלכלוך והעוני נמצאים בכל פינה. מעל הכל העדרות אנגלים בהירי שיער ועיניים ניכרת. נכון שמדובר באוגוסט, החודש בו רוב האנגלים, כמו האירופאים בכלל, נסים ממדינתם ויוצאים לחופשות קיציות בספרד ובאיים הקנריים, אך בכל זאת כמות המהגרים, שבעיניי נראים ברובם מזרח תיכוניים, כלומר, סורים, עירקים, פלסטינים ודומיהם, מטלטת. אני חשה אי נוחות מסוימת.

אבל, על הרציף שלי אני רואה מרחוק משפחה יהודיה כשרה; אב עטור שטריימל רחב שוליים שמכוסה בשקית ניילון, אם שלראשה שביס "בּוֹבִּי" גבוה וסביבם שבעה ילדים, הבנות בשמלות ארוכות שרוול וגרביונים והבנים כולם לבושים שחור, כיפות ופאות. גל חום ממלא אותי. אותי! שבמולדתי אינני יכולה לשאת את הכת הזרה והמוזרה הזאת, והנה כאן, בים החיג'אבים, הניקאבים, הבורקות, הגלביות ומחרוזות התפילה המחליקות בין אצבעות מחוספסות, עומדים בני עמי שלא רוצים או לא יכולים להסתיר את סממני אמונתם. אני מזדרזת לעמוד לידם ואך בקושי עוצרת עצמי מלגשת אליהם ולחבקם.

בתחנה הכמעט אחרונה של הפיקדילי חברתי פוגשת אותי ומסיעה אותי אל ביתה. פגשתי אותה לראשונה כשבאה לעבוד במחלקת התאורה של התיאטרון. אני הייתי אז מנהלת מחלקת האביזרים ובגלל מוצאי האנגלי מיד נוצר בינינו קשר הדוק אם כי לא רומנטי. בתיאטרון כולנו קיווינו שהיא תעלה לארץ בסופו של דבר ותשתקע בה אך בדיעבד הסתבר שהיה לה רע כאן אצלנו. היא הייתה בודדה, לא הצליחה ללמוד את השפה, התגעגעה למשפחתה ובכלל חשה שישראל אינה מולדתה. והיא באמת מאוד אנגליה.

כשאנחנו נכנסות לבית ולאחר היכרות מהוססת עם החתולה מימי, החברה שלי מראה לי את המטבח ומציינת שהיא שומרת על מטבח כשר. אני מרימה גבות. היא מסבירה נכון, נכון, מדי פעם היא אוכלת סנדוויץ' חזיר וגבינה אבל המטבח חייב להיות כשר והיא מאוד מבקשת שגם אני אקפיד על כך. אני מבטיחה להקפיד.

מסתבר שיש כל כך הרבה סוגים של יהודים וגם אלה שאנו פוסלים את יהדותם וגם אלה שפוסלים את יהדותם בעצמם אינם יכולים לברוח מהדי. אן. איי. היהודי שזורם בדמינו. כאן באנגליה מסיבה לא מובנת אני מרגישה את יהדותי, אני, שכל חיי האמנתי בחילוניותי הגמורה ולא רציתי לשמוע דבר על תפוצת היהודים ורדיפתם, כאן אני מרגישה את הוריי, את הורי הוריי ואת מקומה של המסורת היהודית בחייהם ובחיי. וממש עכשיו החתולה מימי מתחככת ברגליי.

מימי בתנוחה הנוחה ביותר

החתולה מימי