ממלכת המלט לממלכת המלך ליר - חלק ב'

זה נורא מוזר לשבת בכסא הנהג של מכונית ולהרגיש שאת בתנועה אבל בעצם לא נוהגת לשום מקום. זה עושה תחושה של בחילה קלה. אינני יודעת להסביר. צריך להסביר למוח שוב ושוב "כן, נכון, אנחנו זזים אבל המכונית כבויה ומעצור היד מופעל ובכל זאת אנחנו נעים קדימה."

בתחילת הנסיעה הרכבת עצמה מוארת לגמרי ועל קירות הבטון שמחוצה לה יש נורות שחולפות במהירות על פני חלונות צרים אך כשהים מכסה את הרכבת נהיה חושך מחוץ לרכבת ובתוכה האור מעומעם ורק מרגישים בגוף את תנועתה. כחמש דקות אל תוך הנסיעה חשים את האוויר נלחץ מעט יותר אל העור בכלל ואל עור התוף בפרט והסרעפת, שמלכתחילה הייתה מכווצת, מתכווצת עוד קצת. אני אומרת לעצמי "הניחי את הראש על המשענת, עצמי עיניים, תנשמי, נסי להרפות ולנוח..." טוב, כמו שאמא שלי אומרת: "דָאס הַעלפְט וִי אַ טוֹיטֶן בָּאנקֶעס" ובמילים אחרות זה עוזר כמו כוסות רוח למת. ידיי אוחזות בהגה, עיניי פעורות לרווחה וכמובן שאינני נושמת.

מנהרת תעלת לה מאנש

מצד אחד, שלושים וחמש דקות שלוקח לרכבת לחצות מצד אחד של התעלה אל צדה השני נראה כמו נצח, מצד שני פתאום, ללא שום הכנה מראש, הרכבת נעצרת, הדלתות והתריסים המפרידים בין הקרונות מורמים ושוב אנשים ממש, לבושים באפודים מחזירי אור כתומים, מסמנים לנו להדליק מנועים, להוריד הנדברקס ולהתקדם. תוך שניות תאורת היציאה נעלמת מאחוריי ואני מוצאת עצמי על גשר צר מאוד וגשם זלעפות מצליף בשמשה הקדמית כל כך חזק שגם אם המגבים החדשים שנעים במהירות שיא על פני השמשה אינני מצליחה לראות כלום. והופ! אני על אוטוסטראדה, או כפי שכתוב על שלט שבקושי אפשר לקרוא, M20, כלומר Motorway 20, שמוביל אל כביש עוקף לונדון שנקרא M25.

מוטורווי 20, האוטוסטרדה שיוצאת ממש מתוך מנהרת התעלה ושמובילה אל מוטורווי 25, האוטוסטרדה שעוקפת את לונדון.

אני לא מרגישה רעב, אני לא מרגישה את השלפוחית המלאה מאוד, אני לא מרגישה עייפות, אני לא מרגישה כלום. הדבר היחיד שקורה הוא שמרחוק אני שומעת את קולי והוא מצווה: "להצמד לשמאל! להצמד לשמאל!" מלפניי משאיות דבוהות מסנוורות, מאחוריי משאיות גבוהות מסנוורות וכולן עוקפות אותי תוך השמעת שופרות וצופרים, והתזת מטחי מים על כל הנדדת המסכנה. לפתע אני שמה לב שלפניי פנסים אחוריים אדומים של משאית איטית וידידותית יותר ואני מחליטה שמה שלא יהיה אני נצמדת אל הפנסים המתוקים הללו. כך, אט-אט, אני מתקדמת אל עבר כביש מספר 25, הווי אומר, אל עבר לונדון שאותה אני מקווה לעקוף ולהמשיך עוד מעט צפונה אל טודינגטון שם מתגוררת, עם הבעל האנגלי שלה, בת דודתי היקרה.

היציאה מתעלת למאנש אל אוטוסטרדה M20 מפולקסטון ללונדון

הגשם ממשיך במלוא עוזו כשלפתע האפליקציה במבטא אוסטרלי נעים מודיעה לי שמוטורווי 25, כלומר, כביש עוקף לונדון, נסגר עקב עבודות תחזוקה. "מה?" אני זועקת אל האוסטרלית הרגועה בעוד המגבים נעים מצד לצד במלוא כוחם ואף אחד, מרוב גשם, אינו שומע אותי. האפליקציה גם מדווחת שהכניסה למנועי דיזל אסורה בעיר הבירה ושמי שבכל זאת יתעקש לעבור דרך העיר ייקנס בקנס גדול. נו? אז, מחד, אתם סוגרים את העוקף ומאידך אתם מאיימים בקנסות?! גם כן, האנגלים האלה! ברור לכולנו שהתחלת הביקור בממלכת האֶם היא לא משהו.

לא להאמין אך לקראת שש בבוקר הגשם מדלדל, האור מתחיל לעלות, התעלה ולונדון מאחוריי, אני עדיין חיה ובועטת ורק צריכה להקפיד לא לפספס את יציאה מספר 12 מהאוטוסטרדה לכיוון כביש מספר A5120 לכיוון פלִיטוִויק. אני רואה את השלט הענק ועכשיו מגיע המבחן האמתי - לנהוג בצד שמאל של הכביש ולא על אוטוטסטרדה. אני מפעילה את הווינקר.

יציאה מס' 12 מה-M1 לכיוון פליטוויק

ממש במעלה היציאה מהאוטוסטרדה אני מגיעה לכיכר ענקית. באופן טיבעי אני מביטה שמאלה ואז נזכרת שאני צריכה להסתכל ימינה. הבעיה היא שההגה נמצא בצד השמאלי של המכונית וכדי לראות דרך החלון הימני אני ממש צריכה להתרומם מהמושב, לשכב על ההגה ולמשוך את צווארי הכי רחוק שאפשר כדי להצליח לראות מה בא מהצד הימני של הכיכר. בסוף אני מצליחה להשתלב בתנועה וכל הזמן ממלמלת את המנטרה הידועה: "להצמד לשמאל! להצמד לשמאל!" אני מגיעה לרמזור ונעצרת באדום ומזכירה לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לפנות ימינה אל הנתיב הרחוק ממני ולא אל זה הקרוב. ושוב אני מצליחה. והנה עוד הצטלבות ועוד כיכר ואני כבר נכנסת לטודינגטון ומוצאת מקום חנייה נחמד ליד אגם ברבורים שדומה יותר לשלולית ברווזים. אני מחנה את האוטו, מצלילה את החלונות וללא מילה אחת מיותרת עוברת לפנים נדדת, נכנסת למיטה והולכת לישון.

בתשע הטלפון מצלצל ובת דודתי מעירה אותי ושואלת היכן אני נמצאת. היא תגיע לקחת אותי ואז רק נעבור דרך האורוות שם היא מחזיקה סוס תחרויות לשעבר שאי אפשר לרכוב עליו, אך יש לנקות את התא בו הוא מוחזק. כן, זה מין קטע כזה של האנגלים. אם את רוצה להיחשב אנגליה ממש את צריכה שיהיה לך סוס גם אם אי אפשר לרכוב עליו. טוב, אני גם ישראלית וגם מאכילת סוסים ידועה אז אני מיד מתנדבת לעזור להוציא את הגללים והקש המושתן וכמובן שאחרי נהיגה בסערה חשוכה במשך שלוש שעות בצד הלא נכון של הכביש, איך שאני מרימה את הכף עם החרא של הסוס הולך לי הגב. אז זהו. הגעתי ליעדי בממלכת ליר ואינני יכולה לזוז.