מממלכת המלט לממלכת המלך ליר - חלק א'
- havasalad
- 28 ביוני
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: לפני 6 ימים
על פי המידע שאני אוספת בעשורים האחרונים מסתבר לי שאבי הוא אנגלי דור שלישי, כלומר, אביו וסבו נולדו בממלכה המאוחדת. אימו, סבתא דורה (דבורה) שלי, לעומת זאת, הייתה יהודיה פולניה טהורה אך ציונית, שבגיל 16 עזבה את בית הוריה שבקרקוב ויחד עם חברתה נסעה ברכבות ובאניה לפלסטינה שם הצטרפה לגדודי העבודה, התישבה בעמק יזרעאל ועסקה בייצור חצץ לבניית כביש חוצה העמק. בעודה מפצחת סלעים עבר בקרבת המקום איזה יהודי אנגלי רכוב על סוס שנשא על גבו רובה ושמר על אדמות דודו באיזור בלפוריה. השניים התאהבו, חלו במחלת האבעבעות השחורות, ונאלצו לעבור לאקלים קר שם היה אפשר להבריא מהמחלה הנוראה. כך חזר סבי למקור מחצבתו עם אישתו הצעירה ובמנצ'סטר נולדו שלושת בניהם שהסנדוויץ' מתוכם הוא אבי.
אימי היא דור אנגלי ראשון. אמה של אימי, סבתא מריון (מרים), הגיעה לבריטניה מרומניה בהיותה בת שנה ולכן אימי היא כמעט דור שני באנגליה. אילו אני נולדתי בבריטניה, מצד אבי הייתי בריטית דור רביעי (כבוד!) ומצד אימי כמעט דור שלישי. אך הורי ציונים הם וב-1955 עולים לארץ וב-1956 בבית יולדות מַט לִנפּוֹל בנהריה לאחר שלושים ושתיים שעות ייסורים אני נלחצת אך בקושי מתוך צואר רחם תשוש לאוויר העולם. פעם, חברה, סטודנטית לרפואה, ציינה שזה נס שגם התינוקת וגם האם שרדו את החבלים. אך לא רק שאני חיה, כך אמי מספרת, ממצב של רביצה על הגב אני מיד עוברת למצב של ריצה וכנראה שזה קשור, איכשהו לעניין התזזית והכמיהה לנדודים.
חוק 90 הימים באזור שֵנְגֶן מתייחס למגבלת שהייה לתיירים שאינם אזרחי האיחוד האירופי. מגבלה זו מאפשרת לנו, התיירים, לשהות בסך הכל עד 90 ימים בתוך תקופה של 180 יום בכל מדינות אזור השנגן. "מה זה שנגן?" אתם בטח שואלות את עצמכם. ובכן הגבול שבין גרמניה ללוכסמבורג הוא נהר מוֹזל (Moselle River) וזה הגבול הרחב ביותר בעולם כי הוא ברוחב הנהר והנהר רחב למדי. אם כן, אם אתה או אַת שוחים להנאתכן בנהר מוזל אתם בו זמנית בגרמניה ובלוכסמבורג. כשאתם שוחים כך לכיוון דרום אתם מגיעות לנקודה בה נפגש הנהר בגבול צרפת. ממש ליד נקודת ההתמזגות בין הגבולות נמצא הכפר שנגן ועל שמו נקרא החוק המופרך הזה.
היום הוא היום ה-85 לשהייתי באזור השנגן (כל מדינות אירופה המערבית למעט בריטניה, אירלנד, קפריסין, רומניה, בולגריה וקרואטיה) ולכן אני עוזבת את אורבק שבאי פוּן שבדנמרק ומתחילה את מסעי חזרה אל שורשַיי שָם בממלכת בריטניה שמעבר לתעלת למאנש.
אי שם תחת שכבות הכחשה, התעלמות וצו השעה מסתתר פחד גדול שלא לומר גדול מאוד מהמעבר הצפוי אל איי הממלכה בה נוהגים, השם ישמור, בצד הלא נכון של הכביש. כרגע, בעודי נוהגת (בצד הנכון) לכיוון הגשר המחבר את האי פון ליבשת אירופה, אני עושה כל שביכולתי כדי לא לחשוב על העניין הנ"ל ולכן גם לא מאפשרת לפחד להיות נוכח ומשכך גם אינני מחייכת ואינני מרגישה תחושה של הנאה מהנסיעה או מהנוף.
התוכנית היא להגיע תחילה לבְּרֶמֶן שבגרמניה, לבלות שם את הלילה ומשם להמשיך לאיינדהובן שבהולנד. מהולנד אמשיך לקאלה ואז בלילה שבין ה-31 ליולי לאחד באוגוסט אחצה את התעלה באמצעות רכבת מנהרת תעלת למאנש.
הנסיעה מאורבק אל הגשר הגדול מתחילה יפה - השמש זורחת, השמיים כחולים ושדות צהבהבים נמתחים אל מעבר לאופק. אבל לקראת הירידה מהאי אל היבשת, ממש ממולי, אני רואה כיצד אני נוהגת הישר אל תוך חזית חורפית חשוכה ומאיימת. ככה זה. מה שמתחולל בפנים מיד מתורגם למה שקורה בחוץ.
לא יודעת למה אבל ברוב הפעמים שאני מדליקה את הרדיו אני נופלת על אחד משירי להקת אבבא. פעם כשחייתי בזמן שהלהקה חייתה חשבתי שהשירים שלהם נורא "אמצע הדרך" ודי הרמתי את האף בכל הקשור אליהם והאמנתי שרק הביטלז שווים. אבל היום, כשהלהקה היא נחלת העבר, ההיסטוריה מלמדת שהיא הייתה להקה יוצאת מן הכלל ושלדעתי היא מושמעת ביבשת אירופה פי אלף יותר מהביטלז. בקיצור אני שומעת את השיר, מצב רוחי משתפר לאין שיעור וכלל איני שמה לב שאני עפה במהירות של איזה מאה וששים קמ"ש. אין פואנטה לסיפור. לא תופסת אותי משטרה (כי אין משטרה בכבישי אירופה) וגם אינני מתנגשת בעמוד. סתם פתאום אני שמה לב שהנדדת הזקנה שלי משאירה את כל הב.מ.וו. והמרצדסים מאחור.
לעתים כששרים במלוא הריאות, בקול גדול וטסים על הכביש הדבר הזה שאנו מנסות להתעלם ממנו, בלי הרבה בלבולי ביצים, מוצא דרכו מתחתית הבטן אל החזה ואל הפה ועף החוצה דרך החלון. סוף-סוף הפחד מחציית התעלה נרגע מעט, ולמרות הגשם שמתחיל להתנפץ אל חלוני אני מאמינה שאיכשהו יהיה בסדר. אבא שומר עליי, יש לי כרטיס עלייה לרכבת, בת דודתי מצפה לבואי בטודינגטון מחרתיים בבוקר ו..."מאמא מיה, הִיר אַיי גוֹ אָגֵיין, מָיי מָיי הָאוּ קֵן אָיי רֶזִיסט יוּ?!" אני שרה יחד עם אנייטה (הבלונדינית) ואני-פריד (הברוּנטית שדווקא יותר מוצאת חן בעיניי).
לאחר כחמש שעות נהיגה אני מגיעה לפרברי ברמן ובעזרת האפליקציה הידועה מכוונת עצמי אל חניון רחב ידיים ששוכן בקרבת אוֹ וֶה בֶּה אָרֶנָה שכרגע די ריק. החניון מרוצף בסגנון ימי הביניים ואינו מפולס כך שלוקח לי זמן מה למצוא מקום שבו מיטת נדדת תהיה מקבילה לאדמה ולא באיזו זווית שתגלגל אותי אל הארץ.
לא רחוק מהחניון נמצאת תחנת תחבורה ציבורית גדולה (רכבות, חשמליות, אוטובוסים ועוד). אני נועלת את נדדת, מורידה את האופניים מאחוריה ומתחילה לדווש כשהכיוון הכללי הוא התחנה הנ"ל בה, ככל הנראה, אוכל לרכוש כמה מצרכים ובעיקר מים מינרלים שכדאי תמיד שיהיו בהישג יד. בדרך לתחנה המרכזית אני רוכבת על כביש סובב אוֹ וֶה בֶּה אָרֶנָה ועוברת ליד אגם מלאכותי שבצדו השני בניין קלאסי שהוא אולי מוזיאון או בית מלון. מאחוריי פארק ציבורי גדול מלא בעצים, שיחים, שבילים ישריי זווית, דשא וספסלים. הכל מטופח ונקי. כשאני נכנסת אל תוך הגינה הציבורית רחבת הידיים אני מריחה את הריח המוכר והידוע ולכמה רגעים ארוכים הולכת לאיבוד בתוך ענן מריחואנה סמיך מתוצרת מקומית.
קניון התחנה הציבורית צפוף בהמולת בני אנוש, מנועים ותזזית וחנויות הלבשה ואוכל. הרבה דוכני המבורגר ופאסטפוד מפוזרים בכל קומות התחנה ועל המרצפות, זרוקים, נשענים או מרוחים מגוון רחב של נרקומנים, שיכורים, אומללים חסרי כל ואנשים נטולי מבט מפוקס. נדמה שהסבל האנושי נוח לו יותר בערים הגדולות. אני קונה כמה בקבוקי מים ותמציות תה צמחים ועושה את דרכי חזרה לנדדת.
בתוך ביתי הקט אני נועלת היטב את הדלתות גם בנעילה החשמלית וגם בנעילה מכאנית. בלילה אני שומעת את הנרקומנים זועקים מכאב או ממעוף או זה לזה וקולם הסדוק מהדהד בין הגן הציבורי לקירות הארנה הלוך ושוב.
למרות הכול אני ישנה שינה עמוקה ומחזקת והאמת היא שכמעט ואיני זוכרת שרק שלשום ביליתי עם התרנגולת האפורה בגינת הירק בדנמרק. היום נפתח בזריחה נפלאה ובשמים צלולים שלעת עתה מבשרים המשך יום נטול גשם אך, כפי שכבר למדתי, לא רק השמש שקרנית גם השמים האירופיים הם חסרי יושרה כלשהי.
הכיוון הוא איינדהובן שבהולנד. אך יש דבר אחד חשוב שעלי לבצע בזמן שאני בגרמניה והוא לרכוש בלון גז גדול. מאז שרכשתי את נדדת אני משתמשת בבלון גז קטן יחסית שירשתי מהבעלים הקודמים של נדדת ובכול הזמן הזה אני חווה התקפי חרדה שעוד רגע המיכל נגמר. זה לא טוב להיות במתח כזה כל הזמן. בקיצור, בגוגל מפות אני מחפשת hardware store בברמן ומקבלת רשימה שמתוכה אני בוחרת את ה"חנות" הקרובה ביותר. כתבתי את המילה "חנות" בין גרשיים כי כשאני מגיעה ל"חנות" אני מגלה שבעצם מדובר בכוכב לכת שנקרא "בָּאוּהָאוּס ברמן".
כבר טיילתי באמריקה ובקרתי בלא מעט מוֹלים ובנערותי פקדתי לא פעם את גלרי לפאייט שבפריז אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. לכל מי שלא היה בטוח במאה אחוז בזהותי המגדרית, הרי לכם האקדח המעשן. רק לסבית בכל רמ"ח אבריה יכולה להתרגש כל כך מ"חנות" שכזו.
אמנם בְּרֶמֶן היא בגרמניה אך היא ממוקמת באיזור שטוח יחסית ולכן מזכירה את הולנד. אך כשחוצים את הגבול ונכנסים להולנד ממש מרגישים כמה שהיא שטוחה. עליה של 37 מטר היא כמו לטפס על האוורסט. נדדת מאוד נהנית מהנסיעה המפולסת ומהטופוגרפיה השטוחה.
לאורך כ-366 ק"מ אני נוהגת על אוטוסטרדה ואז נפרדת ממנה ועוברת אל הכבישים היותר כפריים. כפי שכבר קרה לא פעם בעבר, ככל שאני מתקרבת אל היעד הכבישים נעשים צרים יותר וגם, משום-מה, גשומים יותר. גוגל מָפְּס מכוון לפנות ימינה ולפנות שמאלה ואחרי הכיכר להמשיך ישר עד שלבסוף "You have reached your destination" הוא מודיע ואני רואה מצד ימין של הכביש משטח דשא מטופח ועליו מסודרות כמו שרק הולנדיות יודעות לסדר, נדדות שמוכנות למסדר. אני פונה אל תוך החניון ונעצרת ליד שלט "המשרד".
במשרד שהוא בעצם איזור הקופות של המזנון-בר נמצאות שתי הולנדיות מסבירות פנים. "כן, שלום! מה שלומך? האם תרצי כוס קפה? תה? לא? או- קיי. לא צריך פספורט. כן, את רשומה כאן ברשימה. המקום השמור לך הוא ממש כאן, משטח החניה הראשון, קרוב אלינו, כן, כן. יופי. שם, בהמשך הדרך יש מקלחות ושירותים חדשים. השימוש בהם כלול במחיר החניה. אתן לך פתק למשקה חם חינם ותבואי מאוחר יותר לאחר שתתארגני לך." אין הבדל גדול יותר בין חניון ה-אוֹ וֶה בֶּה ארנה בברמן לבין המקום הזה. בערב אני מתקלחת שעה ארוכה במים חמים, חמים.
לא יודעת מה יש בנדדת הזאת אבל אני ישנה בה כל כך טוב ובמיוחד כשגשם דופק בגגה ובחלונותיה. בבוקר אני מנצלת את השירותים המפוארים, אוכלת ארוחת בוקר קלה, מתארגנת בהתאם לרשימה ויוצאת לכיוון צרפת וקאלה. הנסיעה היא לא ארוכה, רק 286 ק"מ ולכן אני בוחרת להימנע מהאוטוסטרדות ונוהגת לי בשקט בין כפרים ושטחים חקלאיים זרועי פָּרות פְרִיזִיוֹת בדיוק כמו אלה שבקיבוץ. היום יפה והנוף ירוק עמוק ומשום מקום שוב עולה בי גל צונאמי של פחד מהמעבר אל הממלכה הבריטית. תמונות של מנהרה שנושאת מאות אלפי טונות של מים על גבה מתרוצצות לי בראש וגם שעת החצייה הלא הגיונית שבקמצנותי הידועה בחרתי - שלוש בבוקר, השעה הכי חשוכה והכי בודדה שיש והיציאה מהתעלה בצד השני - איך זה יקרה? פתאום נעבור לצד השני של הכביש בלי להרגיש? ובאנגליה תמיד יורד גשם ובכלל אני משוכנעת שאני הולכת למות והפעם זה סופי. או-קיי, אני אומרת לעצמי, מקסימום תמותי. להגיד לעצמנו משפטים כאלה, טוב, לזה צריך כשרון מיוחד.
בסביבות אחה"צ אני מגיעה לקאלה אך במקום לנהוג ישר למרכזה אני מוצאת כפר קטן ששוכן דרום מערבית לקאלה שם בקרבת אולם ספורט יש חניון רחב ידיים בו מותר לחנות.
בקאלה אינני מבקרת בכלל. במקום זאת אני לוקחת את האופניים לסיבוב ומראש הגבעה צופה אל הים - הים הזה שישב לי על הראש בעוד מספר שעות.
למרבה הפלא אני מצליחה להרדם וישנה כשלוש שעות לפני שהטלפון מעיר אותי באחת בבוקר. אני מתארגנת מהר ומחליטה לוותר על ארוחת הבוקר במחשבה שבטוח אמצא מקום לעצור בו בדרך או בצד הזה של התעלה או בצד ההוא. הלילה חשוך מאוד וזה בגלל שעננים מכסים את השמים אך את האוטוסטרדה אל המנהרה מאירה תאורת רחוב ונכון לעכשיו לא יורד גשם. אני דוהרת אל היעד.
מרחוק אני רואה את הילת תאורת מתחם מעבר הגבול אבל כשמגיעים אל המתחם מגלים שאמנם יש שם הרבה אור אך אין שם אפילו בן אנוש אחד. אין מישהו שמכוון את התנועה, אין מישהו שמרים את היד ומנחה לעצור ושואל כיצד אפשר לעזור, אין כלום למעט המון פסים על כבישים מעגליים, חצים לבנים ואורות אדומים וכולם מהבהבים כמו דיסקוטק בטריפ רע, ושלטי הוראות בצרפתית ושלטי הוראות באנגלית וכל הפחד שדגר שם בפנים עד לרגע זה מוצדק לחלוטין. זהו הגהינום של אנשים חסרי ביטחון שקרוב לוודאי יש להם הפרעה בוויסות חושי, שעוברים את המסלול הזה בפעם הראשונה בחייהם והם כבר בני ששים ושבע, ושבטוחים שבמקום להגיע אל הרכבת שחוצה את תעלת למאנש הם ימצאו את עצמם על אוטוסטרדה שמובילה חזרה לגרמניה.
כמה שעות מאוחר יותר:
לבסוף אני מגיעה אל השערים המסנוורים המבשרים על הירידה אל פתח המנהרה ולשמחתי הגדולה עוד ועוד מכוניות מתקבצות סביבי וגם משאיות ואוטובוסים מלאי תיירים. אני נושמת לרווחה. אני נמצאת במקום ובזמן הנכונים. בבודקה של משטרת הגבולות אני מציגה את הדרכון הבריטי שלי ושוטרת הגבול רק מעיפה בו מבט ושולחת אותי לדרכי. עכשיו מופיעים בכל מיני מקומות נציגי המין האנושי שמרימים את היד ומסמנים "עצור" ואז מסובבים את היד בתנועת "המשך" ותוך כמה דקות אני נוהגת בתוך רכבת עד שבן אנוש נוסף מרים את היד ואומר "סטופ!" הוא ניגש אל החלון ושואל "האם מיכלי הגז סגורים?" "כן," "האם כל הדלתות סגורות?" "כן". "לכבות מנוע ולהרים הנדברקס." "כן," אני אומרת ומבצעת ומשחררת רק מעט את הסרעפת. אפשר לעשות וי על שלב א'. עכשיו רק נשאר הגהינום שבצד השני.
Comments